בימי החשמונאים (ואולי היה זה עוד בימיו של נבוכדנצר) היה היתה בעיר בית אלו-ה (בית אל?) אלמנה עשירה יפה ויראת ה' ושמה יהודית. יש שמספרים שהיא היתה אחותו של יהודה המכבי, בתו של מתתיהו הכהן הגדול. לצורך הסיפור נבחר בגירסה הזאת. ימים לא קלים עברו אז על יושבי יהודה: צבא זר בפיקודו של שר הצבא הולופרנס פלש לארצם והתקדם לכוון ירושלים. יושבי יהודה הקשו על הולופרנס את המעבר והוא, בתגובה, צר על בית אלו-ה שכבר עמדה להיכנע. יהודית מזמינה אליה את ראשי העיר ומודיעה להם שיש לה תכנית סודית. היא לא מגלה להם את מזימתה ורק מורה להם לפתוח לה בלילה את שערי העיר. בלילה יהודית מתחמקת החוצה בלוויית המינקת שלה, ניגשת ישר למחנהו של הולופרנס ומצהירה שהיא בורחת מהעיר שגורלה נגזר, שהיא "עברה צד" וכעת תנחה את הולופרנס בכיבוש העיר שהיא מכירה היטב. יופיה של יהודית כובש את השומרים, היא מובאת אל הולופרנס ועושה גם בפניו הצגה מוצלחת, יופיה כובש גם אותו, כמובן והיא מוזמנת להישאר. השלב הראשון במשימה הושלם.
השלב השני במשימתה של יהודית הוא לפתות את הולופרנס ולהישאר אתו ביחידות, וכשזה קורה - יהודית משקה אותו לשכרה, כורתת את ראשו ונמלטת חזרה אל תוך חומות העיר. כאשר ראשו של הולופרנס מוצג לעיני חייליו - הם נסוגים מיד, ויהודה כולה ניצלת מכיבוש.
ואולי המעשה שהיה כך היה: בימי מלכות יון הרשעה נגזרה גזרה על ישראל שכל כלה תבלה את הלילה הראשון אחרי חופתה אצל ההגמון. ונהגו כך כמעט ארבע שנים, עד יום חופתה של יהודית בת יוחנן כהן גדול. בשעה שהובילוה לחופה (במחול או בדמעות) נעמדה לפתע הכלה מול כל האורחים המכובדים, קרעה מעליה את בגדיה ונותרה עירומה כביום היוולדה. יהודה (כנראה, אחיינה של הכלה) ואחיו רצו מיד להוציא את יהודית להורג על חוצפתה. אז אמרה להם: "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?", ובתרגום חפשי: "אתם לא מסוגלים לראות אותי ערומה אבל אתם מוסרים אותי לאונס ודאי וחיים עם זה בשלום רק כי זה לא נעשה מול עיניכם?"
המראה ששמה יהודית מול עיני הגברים פעלה: יהודה וחבריו הוליכו את יהודית אל ההגמון בתהלוכה חגיגית, התנפלו עליו במפתיע והרגו אותו ואת שריו.
שתי הגיבורות (או שתי גירסאותיה של הגיבורה) רואות את אזלת היד של המנהיגים שסביבן ומחליטות, בניגוד מוחלט לחוקי החברה דאז, "לקחת פיקוד". שתיהן מנצלות את נשיותן ויופין למטרותיהן.
אבל כל אחת מהן פועלת ממניעים שונים ובוחרת בטקטיקה שונה: יהודית הראשונה מונעת ע"י אינטרס לאומי: שחרור בית אלו-ה מהמצור. היא מזיזה מדרכה את ראשי העיר חסרי האונים והתושייה ולוחמת לבדה את מלחמת העיר שלה ואפילו לא בוחרת כיעל אשת חבר הקיני לפניה להשתמש ביתד האוהל ובמקבת - הכלי ה"נשי" המסורתי - אלא שולפת בלי להתבלבל את חרבו של הולופרנס עצמו וכורתת את ראשו.
חברות יקרות, דמיינה את עצמכן לרגע במקומה של יהודית. ועכשיו - עם יד על הלב: מי מאיתנו - גם במצב נואש - היתה מסוגלת לכרות למישהו את הראש מטווח אפס? היא עשתה את זה. עם או בלי מיומנויות שימוש בחרב, בלב מחנה אויב, כשרק המינקת שלה לצדה.
בקיצור - יהודית הראשונה - הנשית והפתיינית בתחילה הופכת בשנייה להיות "הגבר של בית אלו-ה".
מטרתה של יהודית השניה היא להציל את הנשים הצעירות מאימת "זכות הלילה הראשון" של ההגמון היווני. היא בוחרת בטקטיקה אחרת לגמרי מאשר גרסתה הלוחמת: היא קוראת אל קול ההיגיון של הסובבים אותה, מראה את חולשתה היחסית ובשם החולשה הזו דווקא תובעת הגנה - בקול צלול, ללא עכבות וללא בושה. היא בוחרת בדרך בוטה ופרובוקטיבית שרק שלוש שנים של אונס נערות ממוסד יכולות להצדיק. וכשהגברים רוצים להעניש אותה - היא מצליחה להראות להם את ההקשר של מעשיה, ולהפנות את זעמם לכוון האשם האמיתי: נציג הכובש היווני, הוא הוא האנס הסדרתי. כך מוסרת מהנשים אימת ההגמון ומוסר גם הכיבוש מעל יהודה.
שתי גירסאות - דמות אחת.
כזאת היא יהודית: פעם לוחמת חופש בודדה עשויה ללא חת ומורא ופעם מפגינה, יוצרת תודעה, מניעה אחרים לפעול. אני אוהבת את שתי פניה.
ואל תספרו לי שבמציאות לא היתה שום יהודית לבית חשמונאי ושספר יהודית המתאר את הריגת הולופרנס וגם ה"מדרש לחנוכה" המתאר את מעשיה הנועזים של בת יוחנן כהן גדול נכתבו על דרך המשל למטרות חינוכיות.
גם אם זה נכון - זה לא אכפת לי. כל עוד נמשיך אנחנו לספר את סיפוריה של יהודית - לוחמת למען החופש או למען זכויות הנשים, אמיתית או אגדית - היא תישאר הגיבורה של החג הזה, לצד מתתיהו ויהודה המכבי.