הטור הקודם שלי עסק בהכרח לדבר עם בנותינו ותלמידותינו המתבגרות באופן פתוח וכן על מה שמכונה "בינו לבינה". כעת אני מבקשת לגעת בצורת השיח ובמסרים שאנחנו מעבירים לבנותינו - במודע או לא במודע.
השבוע קיבלנו דוגמא עצובה מאד למה שרובנו היינו מכנים "חינוך רע". אפשר לנשום לרווחה: לא אצלנו. סיפור ניצול הקטינות מתנוצץ לו אי שם בצמרת האלפיון העליון, רחוק מאד ממקומותינו השקטים.
אבל רגע... האמנם אין למקרה הזמר והילדות בנות החמש-עשרה קשר אלינו?
על פניו - בסיפור הזה המשוואה פשוטה: גבר אחד שלא יודע לשלוט ביצרו + בנות שחונכו ללא גבולות, והסוף ידוע מראש.
וכבר נשמעים קולות הטוענים שהורי הבנות הם האשמים, כי הם שלחו את הבנות למועדונים ושם הייתה להן הזדמנות "לקפוץ" בצורה לא נאותה על הזמר המדובר. או שהבנות אשמות בעצמן, כי הן התקרבו/ נגעו /"דרשו את זה".
כמה קל ופשוט. האשמות האמיתיות נמצאו, שמו של הגבר האומלל שלא שלט ביצרו יטוהר ושלום על ישראל.
או שלא?
ביסודו של הסיפור טמון אמנם גם חינוך לקוי של הנערות, אבל אני בטוחה שמעטים הם ההורים (אם בכלל יש כאלה) שמחנכים את בנותיהם למתירנות מוחלטת בכל גיל ועם כל אחד. הבעיה היא שהבנות מקבלות ללא הרף מסרים סמויים. תפישת עולם על פיה ביחסי גבר - אישה הגבר הוא בתפקיד הכובש, ה"לוקח", והאישה היא בתפקיד הנכבשת עוד לא עברה מן העולם והיא נשקפת אל הבנות מצעירותן משלטי החוצות, מחלונות הראווה (גם של חנויות שמוכרות בגדי ילדות, למרבה הזוועה...), משפת הרחוב, מהאופן שגברים מרשים לעצמם למדוד נשים זרות במבטם או להעיר הערה סקסיסטית או גרוע מכך - גסה. רבות הנערות שכתוצאה מהתרבות הזו מסגלות לעצמן נקודת מבט של מוצר צריכה. הן תתנהגנה ותתלבשנה באופן הפרובוקטיבי ביותר על מנת "למכור" או שמא "להימכר"?
ולמרות שנראה שהילדות הללו שאנחנו פוגשים ברחוב - ספק לבושות, מדברות בקול רם ובטונים מתגרים, מאופרות בכבדות ומעוטרות בתכשיטים צעקניים - נראות כאילו הן היוזמות בכל הקשור למערכות יחסים - ההפך למעשה הוא הנכון: הן מתנהגות בדיוק לפי התכתיב החברתי הקובע כי הן חפץ יפה ושימושי ותו לא.
אני חושבת שבנות שמוכרות את עצמן כך לא מאמינות ביכולתן ליזום מערכת יחסים משמעותית ושוויונית בין שני בני אדם. ולמעשה, ההתנהגות המתגרה נועדה לחפות על פסיביות מוחלטת, על נכונות לשמש כלי למימוש רצונותיהם של אחרים.
מי שהנהן עד כה בהסכמה, מתבקש לקום מזרי הדפנה. וכעת לשבת ולעשות מאמץ להמשיך לקרא.
גם במקורות שלנו מופיע המונח "כלי". לא אכפת לי מה התירוץ היפה לכך שהמילה הזו נמצאת בשימוש בהקשר של מערכת יחסים זוגית. עצם זה שאנו לומדים היום את המקורות הללו ללא ההסתייגות הראויה מן המינוח מעיד על כך שגם "אצלנו" המסר לא שונה בהרבה ממה שתיארתי למעלה.
רוצים עוד דוגמא? בבקשה: המושג "קניין" - שוב בהקשר הזוגי: "בשלושה דברים האישה נקנית...". ושוב: לא מעניין אותי ההסבר המלומד למה זה נשמע ככה אבל זה לא באמת ככה. המונח הזה נמצא בשימוש, והמסר הסמוי מחלחל.
בנוסף על המושגים שבהם אנחנו משתמשים - תחושת האחראיות על ה"חטאים" של הבנים, תפקיד שומרות הסף בפני התפרצות ה"יצר" הגברי שלא ניתן לבקרה, וביטול מוחלט של קיומו של אתו "יצר" בדיוק אצל הנשים - כל אלו מפתחים אצל בנותינו את תודעת ה"כלי", או במילים אחרות: את אותה "נקודת מבט של מוצר צריכה".
אני פותחת את פרשת "וישלח": "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". והסוף המר ידוע. עכשיו תפתחו כל פירוש אפשרי לפסוק הזה. כל פרשן, למעט המלבי"ם שיוצא להגנתה של דינה ומטיל את האשמה על שכם האנס - מאשימים את הקרבן. דינה מכונה "יצאנית בת יצאנית" ונשפטת על חוסר צניעות - כי יצאה להסתובב בחוץ, ואם היו מדברים הפרשנים בלשון ימינו הם היו ודאי שואלים את הנערה האומללה: "ומה ציפית שיקרה?". כי בחורה צעירה לא ראוי שתצא לחפש הרפתקאות - רומנטיות או לא. ואם ה"שוטטות" שלה נגמרת בכי רע - אין לה את מי להאשים מלבד עצמה.
אבל לא רק דינה מואשמת על ידי הפרשנים בחוסר צניעות, אלא גם - ובעיקר - אמה יולדתה וזו שאחראית על חינוכה - לאה. אני מדפדפת אחורה, לסיפור הדודאים: "ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני..." התיאור ה"יבש" של התורה הופך בפי הפרשנים לגינוי ללאה, שהמשותף בינה לבין בתה הוא "היציאה": שבירת המוסכמות המוכרות, נטישת הדרך הפסיבית, חשיבה עצמאית ונטילת החלטות. לאה מעזה ליזום קשר מיני (ועוד לדרוש במפורש...) במקום לנהוג כמצופה מאישה "כשרה": לשבת באוהל ולצפות בכיליון עיניים לאהבתו של יעקב. אם כזאת בוודאי חינכה את בתה ליזום, לשלוט בחייה ולא לשבת ולחכות שמישהו יוביל אותה. והתוצאות... אוי, התוצאות...
והרי זה לקח לדורות לנשים כולן: היי צנועה. קרי: ותרי על עצמאותך.
אותה תפישת העולם הקוראת לביטול עצמי של האישה משתקפת גם מאותה הלכה ידועה, לפיה הגבר יכול לדרוש מאשתו להתמסר לו והיא, לעומת זאת, רשאית "לפזר רמזים" אבל נאסר עליה לומר לו דבר במפורש. זה מה שכלה צעירה תלמד לפני חתונתה, למקרה שהלקח מאשמתן של דינה ולאה טרם הופק וטרם נבטו אצל הכלה רגשות אשם משל עצמה.
והנה, יוצא מהשק המסר חוצה המגזרים (וכנראה חוצה עמים ותרבויות, עדיין...): היי מובלת. במערכת יחסים הסווי היטב את רצונותייך ואל תפגיני עצמאות מול גבר - אחרת לא תהיי מבוקשת / צנועה (מחקי את המיותר) ותגרמי לעצמך צרות.
"סדנא דארעא חד הוא..."
אז מה עושים? הרי להסוות את הפחד מהמיניות והעצמאות הנשית בדיבורים על צניעות וקדושה ומלחמה ביצרים - לא ממש עוזר. כי המניע, מה לעשות, שקוף...
רק חינוך הבנות שלנו לעצמאות אמיתית ושחרורן מתלות במבטם של אחרים יחלץ אותנו ממלכודת הסבילות. רק האמירה שמערכת יחסים זוגית שוויונית או יחסי ידידות אמת לא מתנהלים על פי מושגי "מוביל - מובלת, כובש - נכבשת" אלא על בסיס כבוד והערכה לבן/ בת הזוג או לידיד/ה כאדם. רק ההבנה שהנשיות שלהן היא לא כלי בשום משחק אלא נכס ששייך להן, ההבנה שלאיש אין רשות וסמכות למדוד את "ערכן" על פי הפגנת מיניות מתפרצת או הסתרתה - לא לחברות הפרסומות, לא לרודף שמלות מזדמן וגם לא לממסד הרבני-גברי.
וזכנו לגדל בנות חכמות ונבונות, מכירות בערך עצמן כנשים ובנות חווה, יראות אלוקים - ולא אדם.