חירות

כשסוף סוף מצאתי בגד סביר, ואפילו ביקשתי מהמוכר מידה קטנה יותר - תגובתו הייתה: "מידה קטנה תהיה יפה יותר, בנות אוהבות צמוד". למה אנחנו נצמדים לסטיגמות ותוויות?

חדשות כיפה מרים אדלר 10/04/14 16:31 י בניסן התשעד

חירות

לפני כמה זמן נזקקתי לבגד "מחויט" לצרכי עבודה. בחיפושיי הסתובבתי בין חנויות מהסוג הלא חביב עליי בדרך כלל - אלו שמכלים בהם את המשכורת של החודש הבא אחרי שזו של החודש הנוכחי לא הספיקה. מכיוון שכאמור, החנויות האלה זרות לי בחיי השגרה הרגילים שלי, סיבוב הקניות שלי הפך לסוג של מחקר על צווי האופנה בעולם המקביל. והמסקנות היו מאכזבות למדי. פעם אחר פעם ראיתי שזה שהבגד נחשב "מכובד" ונועד לאירועים רשמיים - לא הופך אותו ל"מכובד" באמת. גם בהתחשב בכך שהמדד שלי בענייני לבוש הוא לא רשימת האיברים המכונים "ערווה" בספרות ההלכתית אלא המצפון שלי והמראה - ברוב הבגדים שמדדתי הרגשתי לא נוח.

זה חזר על עצמו פעם אחרי פעם והפך את המסע הכפוי שלי למייגע למדי. כשסוף סוף מצאתי בגד סביר, ואפילו ביקשתי מהמוכר מידה קטנה יותר - תגובתו הייתה: "מידה קטנה תהיה יפה יותר, בנות אוהבות צמוד".

זה כבר היה יותר מדי. מילא אישה תאמר לי מה אוהבות "בנות". לפחות יש סיכוי שיש לה איזשהו מושג. אבל גבר? ומצד שני - אולי הוא עשה מחקר משלו על העדפותיהן של הקונות מהעולם המקביל. החלטתי להחזיר מלחמה. בעודי מול המראה, לבושה בבגד הסביר יחסית שהצלחתי למצוא, הסתכלתי עליו במבט קשוח ועניתי: "כי מה לעשות - אנחנו מתלבשות לפי המבט הגברי." הוא הסתכל עליי חזרה בעיניים עגולות ולא הבין מאיפה נפלה עליו המשוגעת ("אה... את עורכת דין?"), ואני הלכתי הביתה עם מחשבות מטרידות על טעם אישי, ועל כמה הוא באמת אישי.

ואם רק בבגדים היה מדובר - מילא. אבל הרי בכל דבר אנחנו ככה. לא משנה באיזו חברה אנחנו גדלות ומתחנכות (ובמקרה הזה גם "גדלים ומתחנכים"...) - מגיל קטן מאד מוטבעות בנו מוסכמות, והגדרות, ודעות קדומות לגבי מה ש"יפה" ו"ראוי" ו"נכון". אני לא מדברת כאן על מצוות וגם לא על חוקים חברתיים נחוצים כמו חוקי התנועה אלא על דברים שהם "תוויות" נטו. הנה דוגמא קטנה ומייצגת: אחייני בן השלוש למד מחבריו בגן שוורוד הוא "צבע של בנות", ואי אפשר לשכנע אותו שהצבעים הם נטולי מגדר. והוא לא היחיד. אם אקנה למתבגר חולצה עם שמץ וורוד הוא ייעלב עד עמקי נשמתו - בגלל אותן מוסכמות חברתיות סתמיות ומזיקות (ולנושא הזהות המינית ולפחדים שקשורים בה ראוי להקדיש טור נפרד.). מה עניין ורוד אצל נשים? לא ברור. אבל גברים רבים חיים עם ה"פינקופוביה" הזו שלא מועילה לאף אחד בשום דבר.

דוגמא נוספת: מה מקור החוק המגדיר את הנשים כ"בזבזניות"? מאיפה נולדה התווית הארורה הזו שנשלפת מהכיס ברגעים רגישים ומולידה כל כך הרבה רגשות אשמה וריבים מיותרים? השערה שלי: כשהצרכים שלי נבחנים דרך עיני אחרים ("מבט גברי" כבר אמרנו?) - חלקם הבלתי מובן לעני האחר מוגדר כמיותר. ואם את לא באמת צריכה (כי אני החלטתי שאת לא צריכה) ואת עדיין קונה - הנה, את מבזבזת. ובחיי האישיים - כמה אני מצליחה להגדיר את הצרכים שלי דרך עיני עצמי? (לא אנוכיות חלילה, רק הבנה ברורה וצלולה מה אני באמת צריכה ומה לא.) וכשמתחיל לזמזם בראשי הקול הקטן והבלתי ניתן להכחדה (אישה יכולה להיות המפרנסת הראשית בבית, היא יכולה לנהל חשבון בנק משלה ולחשב כל שקל והקול הזה עדיין יזמזם): "את מבזבזת, את מבזבזת..." - מה אני עושה עם הקול הזה? מתעלמת? מתחשבת? עושה לו דווקא? מה שלא אעשה - בכל מקרה יצא שאני מגיבה לתווית החברתית של ה"בזבזנית". רק אם הקול הזה ישתוק - אוכל לחשוב מתוך חירות. והוא הרי לא.

אז איפה ה"אני" המזוקק שלי בכל הבלאגן הזה? איפה הטעם האישי שלי? האם אני היא זו שפיתחתי את הטעם הזה עם השנים או שהחברה פיתחה אותו עבורי ואני מתהלכת בעולם במחשבות שווא על חירות מחשבתית ובאמת הפכתי להיות שבויה של מעצבים, של תרבות ארץ המוצא שלי, של המחנכת בכתה ג', של רב האולפנא? אני יכולה להיות מודעת לכל ההשפעות הללו, ועדיין לא אוכל להימנע מתגובה אליהן - על דרך החיוב או השלילה כמו שלא אוכל להימנע מתגובה לאותו קול בראשי שקורא לי "בזבזנית".

עד כמה באמת יש לי יכולת לעשות הפרדה בין מה ש"אני" לבין כל הסיגים שהתערבבו עם ה"אני" או אולי הותכו לתוכו והפכו חלק בלתי נפרד ממנו? אני לא מדברת על רצונות אנוכיים וילדותיים אלא על היכולת לחשוב "לבד", ללא השפעות חיצוניות, על היכולת לדבוק בעקרונות, לחיות על פי אמונה ולא על פי צווי חברה אופנה ותרבות.

ולא, ממש לא: החברה הדתית אינה נקייה כלל וכלל מצווי אופנה ותרבות. ההפך הוא הנכון. שאתחיל? אופנת השאלים (לא רק במאה שערים...), הדרישה להשרות תותים בסבון כדי לחסל תולעים בלתי נראות, "קול אישה" שלא הפריע לאף אחד במהלך תקופה ארוכה כל כך, ובשנים האחרונות נמצא בכותרות כל שני וחמישי - ועוד דברים רבים שכל אחד מהם דורש טור שלם (טוב, התותים אולי לא...).

ונניח שהצלחתי לבודד את ה"אני" הזה. האם זה הופך את חיי לקלים יותר? הרי ללא הרף אני נדרשת לוותר על עקרונות ואמונות ונטיות לב, והמודעות להיותי שבויה של החברה רק הופכת את השבי למוחשי ומכאיב יותר.

אני חוששת שבפסח הזה אשאר עם הקושיות.

ובכל זאת סיום אופטימי: גם עצם היכולת לשאול ולהתלבט היא חירות.

שנזכה לשאול.

חג שמח!

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן