המלאכיות של השב"ס

"אדם שמגיע לכלא חצה הרבה גבולות, אנשים מגיעים לכלא עם מחשבות אובדניות ותחושה שחרב עליהם עולמם. העובדת הסוציאלית היא הדמות הראשונה שפוגשת אותם ברגע שהם מגיעים למעצר. למעשה, היא נמצאת שם, ברגע הזה, בשביל להכניס את הדברים לפרופורציות ולהרגיע", אומרת ברכה עמר (38), אם לחמישה ילדים ומשרתת בשב"ס. תחתיה עומד סגל של שנים-עשר עובדים סוציאליים שמטפלים בשלוש מאות אסירים.

"תפקידה הראשוני של העובדת הסוציאלית הוא לדובב את העצור, לנסות לזהות אצלו מצוקות ולתת לו תחושה שיש כאן מי שאכפת לו ממנו ושהוא יהיה בסדר. מבחינתנו, כשהוא עצור העבירה היא לא העניין כרגע, כי עוד עתיד להתנהל משפט ואיננו יודעים אם וכמה שנים הוא ישב בכלא ועל מה. הרגע הראשוני שבו הוא חוטף את השוק ומגיע לבית הסוהר מלווה בהרבה רוך וחמלה מצידנו".

נשמע שיש השקעה גדולה מאוד, אולי אפילו לא פרופורציונאלית, באנשים שנושאים תווית של 'רוצחים', 'אנסים', 'מסוממים' ושאר מרעין בישין.

"אני לרגע לא מקלה ראש בעבירה החמורה או במצוקת הקורבנות, אך אני מנסה להיכנס פנימה. יש לי דחף לטפל בו, דחף שקודם כל נובע מהתחושה שהטיפול הוא למען החברה. אני יודעת שיום אחד הוא יצא מכאן ויחזור הביתה, לשכניו, למשפחתו. כבר ראיתי אנשים משתחררים אחרי מאסר עולם, אחרי רצח. האיש הזה יֵשב כאן עשרים וחמש שנה, ובכל זאת הוא יחזור לחברה, הוא יתחתן. הדבר השני שמנחה אותי הוא שהאיש הזה יוצר סביבו מעגלים. הוא יוצר משפחה חדשה, והילדים שלו צריכים לראות מודל חיובי. בית הסוהר מסוגל לעצור את מעגל המצוקה.

(צילום: באדיבות הלל)

"היה לי פעם אסיר שניהל אורח חיים נורמטיבי בכל קנה מידה. אדם עשיר ונדיב שבחיים האזרחיים היה אדם נהדר. הוא ביצע עבירת מרמה ונכנס לכלא לארבע שנים. התנהל בעניינו משפט ארוך מאוד, והוא הפסיד. הוא היה שבור לחלוטין. חסר תקווה, עצוב, אשתו עזבה אותו, וכל הכסף שצברו במהלך חייהם הלך לאבדון. הוא איבד את עבודתו, את שמו הטוב, וגם מילדיו לא רווה נחת - הבן ניסה להתאבד והבת ברחה למזרח. במפגש הראשון בינינו דיברתי אתו והענקתי לו מידע כדי שירגיש בטוח. איתרתי אצלו מצוקה אמתית, וקבענו שבשלב הזה אני רוצה לראות אותו כל יום. בעבודה אִטית ומאומצת האדם הזה עשה תפנית בחייו. הוא שיקם את יחסיו עם אשתו וילדיו ואחרי שהשתחרר הוא אמר לי: 'לא ידעתי עד כמה לא חייתי. למעשה, המאסר הציל את חיי'. הוא זכה ביכולת להשתקם, להשתלם ולהשתנות, וזה בדיוק התפקיד החיוני שלנו".

מסע מציל חיים

"נשמעת ביקורת שאולי אנחנו משקיעים יותר מדי באנשים הללו", אומרת דנה בן יהודה (48), הוותיקה בחבורה - עם פז"ם של עשרים ושתיים שנה בשירות בתי הסוהר. "הביקורת מוצדקת מצד אחד, אך מצד שני אני סבורה שעל מה שהמדינה לא השקיעה באותם אנשים בזמן - עלינו לשלם כעת את המחיר. על פי כל הסטטיסטיקות, האסירים שעוברים טיפול משמעותי חוזרים פחות לכלא. ומעל לכול קיימת האמירה ש'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו', וזו איננה קלישאה. ברור לכולם היום שתם העידן שבו אתה זורק את האסיר לתא שלו ושוכח ממנו. אותי דווקא מרגש שהמדינה משקיעה בהם כל כך הרבה אנרגיות ומשאבים. אין הרבה רשויות כליאה בעולם כמו זו שקיימת בישראל. אלו תכונות שקשורות לעם היהודי - חמלה, אכפתיות".

ברזומה של דנה מצויים תפקידים רבים ומגוונים, וכבר חמש שנים היא בתפקידה הנוכחי - קצינת טיפול ושיקום במחוז צפון. באחריותה שמונה בתי סוהר: שישה מתוכם בתי סוהר פליליים, אחד מהם ביטחוני והאחרון, הצפוני ביותר, הוא כלא 'חרמון' - בית סוהר טיפולי.

נשמע כאילו כל אסיר מוכן מיד לשינוי בחיים.

"לצערי זה כלל לא כך. לעתים עולה קושי גדול מאוד בניסיון לשכנע את האדם לקחת אחריות על חייו ולקבל כלים טיפוליים בלי שהוא מודע לבעיה שלו. לרוב עובדת סוציאלית שמגיעה לכלא מתקשה לעזוב. היא מרגישה בפועל כיצד היא מצילה אדם, שמאחוריו נמצאת לפעמים משפחה שלמה. יש ימים קשים, יש אסירים לא פשוטים, יש הפרעות אישיות קשות, סיפורי חיים מטורפים, אך בסך הכול זאת עבודה מלאת סיפוק וגם ריגוש. נכון, אסירים רבים חוזרים לכלא וזה עצוב מאוד. אך אנחנו לא בהכרח זוקפים לאשמתנו את העניין מכיוון שהאדם חייב לקחת אחריות על חייו ועל עצמו, אין מה לעשות. אדם שמכור לסמים חייב לעבור מספר גמילות עד שיצליח. צריך כאן הרבה אורך רוח. אני רואה אסירים שחזרו לבית המעצר ואומרת להם: 'נו, מה, עוד פעם חזרת?' והוא אומר לי: 'מה אני אעשה, דנה, קשה בחוץ…'. צריך להבין שאף אחד לא מחכה להם בחוץ. הם מתלבטים אם בכלל לספר לחברה שהם אסירים משוחררים. בכל מקום שאליו הם מגיעים - הם מסומנים תמיד כ'אסירים משוחררים'".

גנב של אמא

יפעת ורד (38) מצטרפת לתחושות קודמותיה. "עד שהגעתי לשב"ס אסיר היה נתפס בעיניי כאדם שלא ראוי לכלום. לאחר שעברתי את החומות האלו נחשפתי לאנשים שהם ממש 'עלובי החיים'. צעירים שאם תשמעי את סיפור החיים שלהם - תבכי. הם אומללים. מאות אנשים שעוברים תחת ידינו הם קשי יום, רובם יתומים וגדלו בעצמם במציאות אלימה או קשה שלא הותירה להם הרבה ברירות. ההזדמנויות שלא ניתנו להם מעמידות אותם באור אחר. לא פשוט להיות כאן, ואחד הדברים שמחזיקים אותי ביותר הוא המחשבה שאני יכולה להדליק לאנשים נר בחושך".

איך לא נשחקים בעבודה הזאת?

"באמת לא תמיד קל לשמור על הכוחות. יש ימים שבהם אני חוזרת הביתה עצובה מעוד סיפור קשה ששמעתי, ואני משתפת את הילדים שלי וחושפת אותם לחברה הישראלית. החגים הם נקודת זמן קשה מאוד בכלא. הלב שלי נכמר מהמחשבה על האסירים שנשארים כאן בלי משפחה, בלי מנהגים, בלי אווירת חג ובעיקר בלי הריחות האלו של הבית. לפני כמה שנים, בערב פסח, אחד האסירים שלי התייפח בבכי בלתי נשלט. כששאלתי אותו מה קורה הוא אמר שעולה בו זיכרון של הרגע שבו הוא נכנס למעגל הפשע. יום אחד, כשהיה בן שמונה, אמו האלמנה מיררה בבכי. הוא שאל אותה מה קרה, והיא ענתה לו: 'קשה לי לחשוב שלא יהיה לנו ליל סדר. אין לי במה להאכיל אתכם, ואני כל כך אוהבת אתכם'. באותו ערב הוא פרץ למכולת השכונתית ו'סחב' חבילת מצות, יין ומצרכים שונים. כשחזר לאמו עם השלל אמר לה שחילקו בבית הספר חבילות מזון, והיא הייתה מאושרת. הוא אמר לי: 'החוויה שחוויתי מאותה גניבה היא שיצא ממנה רק טוב. בעצם, שם התחיל השעבוד שלי לפשע. הרגשתי שאני חייב להציל את אמא שלי, ותפיסות העולם שלי התעוותו'. היה מצמרר לשמוע את זה ממנו. ברור שהיום הוא אדם בוגר ויכול לבחור אחרת, אבל אמרתי לעצמי - מי יכול לשפוט אותו כשהוא נאלץ להתמודד בחייו עם כאלה בחירות? ומי יודע, אולי כדי להציל את אמא שלי גם אני הייתי גונבת?"

נשים מאמינות בשינוי

"העבודה כאן היא שהכניסה לי אמונה בחיים", אומרת יפעת. "זכיתי לפגוש את אלוקים בצורה עוצמתית הרבה יותר ממה שאי פעם פגשתי אותו. גיליתי כאן תהומות נפשיים עמוקים כל כך, שרק הקדוש ברוך הוא יכול להושיע מהם. העבודה עם אסירים שמצליחים להיגמל ממשהו שהיו מכורים אליו, חסרי יכולת לתפקד בלעדיו, גורמת לי לראות את פלאי היכולת האנושית. זאת עבודה רוחנית לחלוטין".

ולא קשה לך לעמוד כאן לבד, אישה מול גברים?

"אני לא מרגישה שום התייחסות מזלזלת מצד האסירים. יש המון הערכה, כבוד, ולמרבה הפלא גם הרבה צניעות. אני מרגישה שהאסירים רואים בי 'אמא גדולה' שלהם גם אם אני צעירה מחלקם. בכל מקרה, אני נכנסת לפעילות עם מכשיר מצוקה, כך שאם יש סוג של איום הוא מיד מקבל מענה. אבל אני לא מפחדת מהם כלל".

אתן די בודדות בתור נשים דתיות בשב"ס, נכון?

"על פי רוב העולם הדתי-לאומי מדיר את רגליו מכאן, וחבל", אומרת יפעת. "יש כאן עשייה ברוכה ומשמעותית שציבור שלם מפספס. זה, אגב, בא לידי ביטוי גם בתכנים התורניים שמועברים כאן, כי רוב המתנדבים הם חרדים. מדובר בעבודת קודש, ואני חושבת שאנחנו צריכים לחנך את ילדינו לתרום למעגלים רחבים יותר מהצבא ומהמדינה בלבד".

"השב"ס הוא לא גוף מתוקשר", מחדדת ברכה, "אבל הוא גוף בעל תפקיד סיזיפי שעושה עבודת נמלים - איתור פוטנציאל אצל אנשים שהיו עלולים להיות אבודים לגמרי ומינוף אדיר שלהם. גם אם בסופו של דבר העברנו אסיר רק משלב אחד לשלב שני - זה עדיין תהליך משמעותי שאף הושקעה בו כמות עצומה של כספים, משאבים, אנרגיות וכוח אדם. גם אם אחוזי ההצלחה אינם נראים לעין ולא תמיד שומעים עלינו, השב"ס משקיע את המיטב ומצליח בתוך החומות הללו ליצוק תוכן טיפולי, שיקומי, אמוני ובעיקר - ים של תקווה".

הכתבה המלאה התפרסמה בירחון הנשים 'הלל'. עוד כתבות מעניינות באתר לנשים הדתיות - "משלך"