באוטובוס מאחוריי יושב זוג צעיר שקוע בוויכוח מגדרי.
הוא: עצם העובדה שנבראנו גברים ונשים...
היא: או נשים וגברים...
הוא: טוב, עצם העובדה שנבראנו שונים. את לא חושבת שזה מוכיח משהו?
היא: טוב, אני מוכנה לקבל שיש תכונות מסוימות ששונות אצל גברים ואצל נשים. למרות שזה לגמרי לא מוחלט. אנחנו גדלים ומתחנכים בתוך התניות ומוסכמות חברתיות שלא באמת מאפשרות לנו בחירה. אם תושיב קבוצה של הורים ותינוקות לשחק ותצפה בהם - תגלה שהורים נותנים לבנים להתאמץ ולזחול אל הצעצועים בעוד לבנות הם מקרבים את הצעצועים ובכך פחות מאפשרים להן להתאמץ ולהצליח בעצמן. מגיל אפס מצפים מבן להיות תחרותי והישגי בעוד מבת מצפים להיות רגישה ומנומסת. נימוסים רעים או התחמקות מביצוע מטלות בבית יתקבלו ביותר סלחנות אצל בנים מאשר אצל בנות - "אימהות לעתיד". אם נער יסתובב לבוש ברישול - לא יעירו לו, לעומת נערה שתקבל נזיפה כי "את בת, את צריכה להיות יפה / מסודרת". חייל שיחזור הביתה לשבת יזכה למנות גדושות של תשומת לב מדים מגוהצים אוכל של אמא (!) ומנוחה בעוד חיילת תידרש להירתם להכנות לשבת. לא תמיד ההורים או המחנכים מודעים למסרים שהם מעבירים לילדים. זאת פשוט האווירה החברתית, הנורמות, הכללים הלא כתובים שאנחנו קולטים ללא מילים מהסביבה ומנחילים, בתורנו, לילדינו.
אם היו נותנים לכל ילד או ילדה לגדול בהתאם לאופי המיוחד שלו או שלה - או לפחות מציבים בפני שני המינים דרישות זהות היה אפשר לטעון שיש הבדלים מולדים בין בנים לבנות. או שבאמת היינו נוכחים לדעת שאמנם קיימים בינינו הבדלים ביולוגיים אבל מכל בחינה אחרת אנחנו פשוט בני אדם - כל אחת ואחד עם תכונות האופי שלו, ללא קשר להיותנו גברים או נשים.
אני מגניבה מבט אל הזוג. הוא מרים גבה, נאנח. היא ממשיכה למרות התגובה הלא מאד אוהדת מצדו.
היא: קח אפילו את הדקלום המטופש "הבנים לכדורגל הבנות קופצות בחבל" שעדיין אפשר לשמוע פה ושם. אחיינית שלי משחקת כדורגל. אח שלה צוחק עליה שהיא "אבו גבר". למה? אם היא בת אז היא צריכה לסרק ברביות כל היום? איפה זה כתוב? ובן שישחק בברביות - רק דמיין לעצמך באילו כינויים יכנו אותו.
אבל בוא נניח שבאמת ישנם הבדלי אופי מובנים בין גברים לנשים בנוסף על ההבדלים הביולוגים. היום יש אפילו זרמים בפמיניזם שדוגלים בגישה הזו. אז נניח שאנחנו באמת שונים, וללא קשר לאופן שבו חונכנו בת תגדל להיות אישה ובן יגדל להיות גבר. אני עדיין לא מבינה - מה נגזר מזה. אז אני יותר קשובה ומיטיבה להתנסח ואתה יותר בטוח בעצמך ושאפתן. נניח. זה מונע מאיתנו לעשות את אותו תפקיד בעבודה? או לגדל ילד באותה מידה של הצלחה? או לשטוף רצפה?
הוא: הנה, אמרת בעצמך: אנחנו שונים. ואם יש תכונות שונות - יש גם תפקידים שונים.
היא: ומי הגדיר את התכונות שלי שעל פיהן נקבעו ה"תפקידים"? מי קבע ש"תשעה קבין של שיחה נטלו נשים" וש"האיש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש", מי אמר "נשים עם בפני עצמן הן", מי קבע את סדרת הברכות "ברוך שלא עשני גוי / עבד / אישה"? יש בתוך כל המשפטים המכלילים הללו לפחות אחד שנאמר על ידי אישה?
הוא: את מוכנה לרדת מחז"ל? הם הכירו מציאות מסוימת, לפיה הם קבעו ופסקו. את לא יכולה להאשים אותם בשוביניזם. כשבכל העולם האישה נחשבה ללא יותר מרכוש - הם תיקנו תקנות כמו כתובה. אותם את בטוח לא יכולה להאשים בשוביניזם.
היא: אני לא באה בטענות לחז"ל. באמת תקנות כמו כתובה היו פורצות דרך פעם ומנעו הרבה עוול כלפי נשים ואומללות. מה שמפריע לי זה שרבנים בני זמננו עושים ניתוח אופי רחב וגורף על סמך אמירות מלפני אלפיים שנה. למשל, כאשר רב טוען שגבר - טבעו להנהיג את הבית והאישה - טבעה להיות מונהגת ועל סמך כך פוסק שאל לו לאיש להתייעץ בכל נושא עם אשתו אלא עליו "לחסוך" ממנה את החשיפה לחולשותיו ולשדר תמיד תדמית של "גבר גבר". אה, ותפקידו גם ולקבל (לבדו) החלטות כמו בחירת מקום מגורים או בחירת בית ספר מתאים לילדים. אם היא לא מסכימה - הוא צריך... לשכנע אותה בדרכי נעם. וכל זה בשם תפישת עולם מיושנת שלפיה לבית יש "ראש" אחד, והוא כמובן הגבר. זוגיות שוויונית או שותפות מלאה בין האיש והאישה פשוט לא עולות על דעתם.
זה מה שקורה כשמגדר אחד מגדיר את האחר. או - מגדר, אם תרצה. חוסם, תוחם, מגביל. לא, לא הגזמתי. כמה אמירות מכלילות של חכמים לגבי נשים אפשר למצוא בספרות שלנו? וכמה אמירות זהות של נשים - גם נשים תלמידות חכמות של ימינו - על גברים?
אין לי שום שאיפה להתנקם בגברים ולהכתיר אותם בכינויים מעליבים. אני רק רוצה שתבין את חוסר ההגינות: הנשים של ימי המשנה והתלמוד לא למדו קרוא וכתוב, אף אחד לא טרח להנחיל להן השכלה. כל תפקידן היה לנהל בית ולגדל ילדים. פלא שהן לא העזו לפתוח את הפה ו"להדביק" הגדרות "מהותניות" לגברים וספגו בלי להתלונן כל הגדרה שהגברים, מצידם, חשבו לנכונה עבורן? ובמקום לתקן את המעוות - כל כך הרבה רבנים היום ממשיכים את אותה הדרך.
הוא: זה טיעון לעוס.
היא: אולי. אבל הוא יישאר רלוונטי כל עוד גברים ימשיכו לנסות ולקבוע עבורי מי אני, מה אני מרגישה, איך אני מגיבה - מבלי להקשיב לי. על "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" שמעתם? איכשהו, כשזה מגיע לסוגיות מגדריות הפוסקים הגברים יודעים בדיוק מה אני חווה ומרגישה, מהן ה"תכונות" של ומהם כישוריי - דברים שאפילו אני לא תמיד יודעת על עצמי. ועל סמך זה הם מטילים עליי תפקידים - ואם ננתח רגע את המצב - התפקידים הללו מורכבים ממה שהם בעצמם לא רוצים (או חושבים שהם לא מסוגלים) לעשות. מי אמר שאני יודעת טוב יותר מהאיש שלי מה רוצה התינוק? פשוט לא נוח לו להתמודד עם הבכי הבלתי פוסק שלו אז הוא מרים ידיים ומוסר אותו לי. לי אין את הפריבילגיה הזו. למה? כי אני אישה, אני אמורה לדעת איך להרגיע את התינוק שלי או שאני איחשב אימא כושלת. אז אני פשוט מתמודדת עד שאני מצליחה או עד ששנינו - התינוק ואני - קורסים מעייפות. לגבר יש לגיטימציה לא להתמודד במקרה כזה בטענה ש"הוא לא בנוי לזה". אה, והוא גם לא בנוי להפעיל את מכונת הכביסה. כל הכפתורים האלו... באמת, עם כל הידע הטכני שלך, מכונת כביסה מצליחה פתאום להעמיד אותך משותק. לא קונה את זה. לא נוח לכם להתמודד, אז אתם טוענים ש"אלו תפקידיה של האישה כי היא יותר... אהם... כאילו... מתאימה לזה. בינה יתרה, וכאלה...". תעשו טובה לעצמכם, ופשוט תגידו: "לא בא לי להתמודד עם זה". אלא שאז אתם מסתכנים באפשרות שגם אני אגיד את אותו הדבר.
הוא: אז מה את רוצה?
היא: שיפסיקו להגדיר אותי. שיפסיקו לספר לי על עצמי דברים שלרוב לא קשורים למציאות. שלא יתבוננו בי כבחולת ירח כשאני מחליטה עבור עצמי מהם רצונותיי ותפקידיי בעולם הזה, בדיוק כמו שגברים מחליטים עבור עצמם.
הוא: אבל איך העולם יתנהל עם לא תהיה חלוקת תפקידים?
היא: אולי תהיה חלוקת תפקידים. אבל היא תהיה שוויונית, היא תיבנה מתוך דיאלוג והקשבה. אה, והיא לא תהיה מגדרית. בשום פנים ואופן. הכל על בסיס כישורים אישיים.
הוא: טוב, אז איך ייראה שולחן השבת שלנו?
היא: אתה תקדש ואני אברך על החלות. או להפך.