יום אחד, תוך כדי שיטוט בחנות מתנות נתקלתי בחפץ מרתק. זו הייתה מין תמונה לתלייה שעוצבה בצורת סינר ועליה הטקסט הבא: "אני מודה לך, אלוקים, על הכל: על ערימת הכלים שבכיור שמעידים על כך שיש מספיק אוכל בבית. תודה לך גם על השירותים - עם ערימת המגבות הרטובות: הבית כל כך נוח... המקרר מלא טביעות ידיים קטנטנות, הילדים פותחים וטורקים את הדלת כל הזמן..." - טוב, הבנתם את הרעיון. הטקסט הזה אינו פרי דמיוני הפרוע. במו עיני ראיתי אותו - שחור על גבי סינר.
מאוחר יותר התברר לי שישנה שיטה שלמה שאחד משמותיה הרבים הוא "עבודת ה' נשית". התורה על רגל אחת היא: להפוך את עבודות הבית לעבודה רוחנית. למשתמשת (השיטה לא מיועדת לגברים ונשים כאחד - ראו לעיל את שמה) ניתן ארגז כלים מעשיים, למשל: כאשר את מבשלת - דאגי לעצמך לתנאים אופטימליים. נקי את המטבח, רוקני את האשפה. אל תתעסקי עם הכל בבת אחת: הכיני מאכל אחד, העמידי אותו על האש, התפללי עליו שיצליח ואז עברי לבא בתור.
נשמע נהדר, לא? במקום להיכנס לאטרף כל ערב שבת, במקום להתעצבן על הילד ששוב שכח לשטוף את הצלחת שלו, במקום לקטר על הכביסה שלא נגמרת - בואו בנות, ונהפוך הכל לעבודת ה'! ננקה את השירותים בשבח והודיה והחיים יהיו - איך אומרים היום הילדים - "תותים".
וישאל השואל: למה אני כל כך צינית? מה, בעצם, הבעיה? אם מישהי בוחרת לומר שירה מעל כיור מלוכלך במקום להתעצבן - הרי מה טוב: היא רגועה, הבית רגוע, והכל על מקומו בשלום.
התשובה הפשוטה היא שניהול בית הוא פרויקט משותף של שני בני הזוג, (ובהמשך גם של הילדים) ושהנחת היסוד הרווחת עדיין שהאישה אמורה לשמש "ברירת מחדל" בכל מה שקשור לבישול-כביסה-ספונג'ה פשוט אינה מקובלת עליי. אבל התשובה הזו, לשמחתי, כבר לא מחזיקה טור בשום מקום (כמעט).
התשובה היותר מורכבת היא שאני רואה בדברים הללו סוג של קונספירציה. לטובת מי שחושב שנסחפתי עם המינוח אני מוכנה להחליף את ההגדרה ל"תעמולה". השיטה המדוברת פונה בדיוק לנקודות הרגישות שלנו: מי שנאלצת להתמודד לבדה או כמעט לבדה עם עבודות הבית וגידול הילדים - סביר להניח שתרגיש בשלב זה או אחר של חייה לכודה במעגל מכושף. הבגד שהוכנס נקי ומקופל לארון אמש באישון לילה נלבש הבוקר, התלכלך והחלף באמצע היום, הוכנס למכונה, כובס, נתלה, הורד, קופל, שוב הוכנס לארון ושוב נלבש. הרצפה שנשטפה לפני שעתיים שוב נראית כמו אחרי קרב דמים. הדברים הללו מתסכלים גם בבית שמתנהל באופן שוויוני, אבל הם מתסכלים פי כמה עבור מי שנאלצת להתמודד עמם בבדידות.
בדיוק אז מגיע ההצעה להיות "אישה עובדת ה'" דווקא באמצעות קיפול כביסה ושטיפת כלים. זה נותן מרגוע לנפש לזמן מה: מאמציי אינם לשווא. אני לא מסתובבת כמו אוגר מסוחרר בתוך גלגל אלא בונה שלב אחרי שלב את עולמי הרוחני ואת עולמם של ילדיי.
במאמר מוסגר אומר שלא משנה בעיניי כלל העובדה שהשיטה היא, מן הסתם, פרי יצירתה של אישה. להפך, מקוממת בעיני מאד התנהלותן של נשים שבמקום לנסות לפתור מצוקות "נשיות" מהשורש מנסות "להשקיט את השטח", ומשדרות מסר של: "קשה לך? לא נורא, תהיי שמחה בחלקך, והעיקר שתשתקי." ישנן בעלות ההשפעה שיכולות לפעול להעצמת נשים אחרות ותחת זאת עושות יד אחת עם הממסד לשימור הסדר החברתי הקיים. ולרוב תעמולה שתיעשה על ידי אישה תהיה אפילו יעילה מזו של גבר. היא הרי הייתה שם, היא מכירה את הררי הכביסה הללו. ובכל זאת היא מוצאת בזה אור, אז כנראה שגם אני יכולה...
לכן היותה של השיטה המצאה נשית רק מעצים בעיניי את חוסר ההגינות ולא להפך.
כך או כך יוצא שאנחנו מייצרים "פלסטרים לנפש" במקום לעמוד ביושר מול התסכול המצטבר, להבין שהציפייה מהנשים לקחת אחראיות על הבית ומהגברים "לסייע להן עם הכלים" אינה הוגנת ואינה רלוונטית לתקופה בה אנו חיים, ולהתחיל להתנהל אחרת - גם אם זה דורש ויתורים שונים בתחום הרוחני מצד האיש- האב: ויתור על תפילה במניין, למשל.
מי שמשתוקק כעת לייסר אותי בשוטים רק מוכיח כי שינוי סדר חברתי זה עניין מסובך ושהשינוי דורש שינוי מחשבתי, שינוי סדרי עדיפויות והמון יושר פנימי שמאפשר להתייצב מול המראה ולהודות בכך שהשיטה התיישנה.
שינוי חברתי לעולם טומן בתוכו איום עבור גורם זה או אחר. דמיינו לעצמכם שממחר כל הבתים בישראל מתחילים להתנהל באופן שוויוני. מה השלב הבא? לאיזה "מדרון חלקלק" נידרדר? שמא מחרתיים הנשים תרצינה היתר לכהן בתפקידים ציבוריים שיש בהם "שררה", להשפיע על בחירת הרבנים הראשיים, לקחת חלק פעיל בטקסים דתיים, אולי אפילו לפסוק הלכה?
חלק ניכר מן הממסד הרבני אינו מוכן עדיין להתמודד עם שאלת "מעמד האישה" בשום דרך חוץ מה"אסור" הלקוני ב"שו"ת סמ"ס".
לכן מושקע מאמץ גדול כל כך לשמר את המעמדות החברתיים הקיימים, ו"להשאיר את האישה במטבח" בנימוקים פסאודו-דתיים. ראשית - היא תחשוב שמצבה הוא גזירה משמיים ולא תדרוש שינויים. ושנית, היא תהיה מותשת כל כך שלא יישאר לה רצון לחשוב על מהפכות פמיניסטיות.
שימור המעמדות הקיימים נעשה לפעמים על ידי האמירה הישירה "אסור לאישה... (השלימו כרצונכם)" ולפעמים בדרכים מתוחכמות יותר, כמו האמירה שהאישה אינה פחותה מהאיש אלא שונה ממנו ולכן היא מודרת מהמרחב הציבורי, אבל איש אינו רוצה באמת לפגוע בהן, פשוט... (השלימו כרצונכם).
דרך נוספת , ואולי המוצלחת ביותר (ולכן המסוכנת ביותר) היא לשווק באופן מוצלח את הרעיונות ה"נכונים". וכך לייצר מוסכמות חברתיות. למתג התנהגות "רצויה" ו"לסמן" מעשים "פסולים".
וכמו כל פרסומת טובה, "עבודת ה' נשית" מוכרת מצוין, לפחות בהתחלה. הרי כולנו רוצות להיות עובדות ה' אבל אנחנו מנועות מהמרחב הציבורי והדתי. אף אחת לא רוצה להרגיש מתוסכלת או מנוצלת. אז הנה נוסחה מנצחת שתפתור את כל בעיותינו: נייצר לעצמנו מרחב משלנו... במטבח. הנה, בנינו לנו עולם רוחני משל עצמנו: נפרד ושונה משל הגברים אבל לא פחות ממנו (?). לתקופה מסוימת זה באמת עובד. ואם עוצמים עיניים חזק ולא מביטים לא במראה ולא בעיני השכנות - זה יכול גם לעבוד שנים. אפילו עד סוף החיים.
אבל קיים סיכוי לא קטן שאחרי האופוריה הראשונית הקסם יתחיל להתפוגג. המגבות הרטובות תחזורנה להיות פשוט מגבות רטובות וכיור מלא כלים באחת אחר חצות יפסיק לעורר את הרצון לומר שירה. מעגל הכביסה הבלתי נגמרת שוב ייראה מתיש וחסר תוחלת. אבל המוסכמות החברתיות כבר "התיישרו" לפי הציפייה לרקוד על רצפת המטבח המכוסה שכבת קטשופ, ואלו שלא רואות ניצוצות בסירים ומחבתות פשוט מאבדות את הלגיטימציה החברתית לומר את המשפטים הפשוטים כמו "קשה לי. אני לא מצליחה להתמודד עם זה. איבדתי את עצמי בתוך ביתי שלי. אני מבולבלת. אני לא מאושרת."
וכך נוצר לו קשר של שתיקה והשתקה. של נושאים אסורים לשיחה. של הנחות יסוד שאסור לערער עליהן.
כל אחת מול עצמה יכולה להרגיש שהיא נחנקת אבל אף אחת לא תאמר דבר בקול. אם מצופה ממני להיות שמחה ואני לא - כנראה שמשהו לא בסדר אתי... הרי לא יכול להיות שהשיטה פשוט לא עובדת. תראו איך כולן סביבי מרוצות.
ואז מתחיל מסע של האשמה עצמית, תחושת כישלון ובדידות, קנאה בכל ה"מושלמות" שמסביב, ניסיונות כושלים להידמות להן (ליתר דיוק: לאשליה שהן יוצרות), האשמה עצמית וחוזר חלילה.
לא לייאש ביקשתי אלא להציע מוצא.
איך יוצאים מהמעגל הזה? קודם כל - על ידי הפקעת עבודות הבית מתחום ה"קודש" בחיינו. נכון, עבודות הבית הן אמנם חלק הכרחי מהחיים אבל הן בשום אופן אינן "עבודת ה'", אינן "עבודה נשית" ובטח אינן "עבודת ה' נשית".
אף פעם לא מאוחר להביט במראה. לזהות את מה שטוב לנו בחיינו ואת מה שלא. להכיר ברגשות, בתסכולים. לנהל שיחה משפחתית כנה וישירה, לייצר שינויים בתחילה בביתנו ואחר כך בקהילה כולה. לייצר אווירה חברתית שמאפשרת שונות. לתמוך זו בזו, לא לבקר ולא להשוות.
ואז מתפנה מקום בנפש ואפשר לגלות מחדש את השאיפה האישית - נשית לרוחניות, לקודש, ולמצא לה זמן ודרכי ביטוי: כל אחת בדרכה הייחודית, לחוד או בקבוצה, עם טלית או בלעדיה. לתת לגיטימציה חברתית - קהילתית לשאיפות השונות של נשים שונות. ללמוד להקשיב לשאיפות הללו מבלי לפחד מהן או לתייג אותן.
נדרש לכך הרבה יושר פנימי, מעט אומץ, וחושים בריאים או "אינטואיציה נשית".
וכמובן, סיעתא דשמיא.