אינני מרבה להשתתף בטקסי חיים, במיוחד לא כשהם מתנהלים בצורתם המסורתית. אבל לפעמים המציאות אינה מותירה ברירה. לפני זמן מה נאלצתי להשתתף בלוויה. וכמו תמיד - אחרי הדמעות והחיבוקים הגיעו הכעס והעלבון על מחיקת הנשים (גם) מטקס החיים הזה. נשים אינן אומרות קדיש, אינן נושאות את המיטה גם אם הנפטרת היא אמן אחותן או לא עלינו, בתן. במקומות רבים הן אינן מורשות כלל להתקרב לקבר ולפעמים אפילו לא להיכנס לבתי העלמין. לרוב נשים גם אינן מספידות את מתיהן. למעשה, לוויית המת, כמו שהיא מתנהלת היום, אינה לוקחת בחשבון את הנשים, את רגשותיהן ואת רצונותיהן.
ובדיוק כמו בטקסי חיים אחרים - לא מדובר רק בפן הטכני. לא מדובר "רק" בהדרת הנשים מהמרחב הציבורי-דתי של בית העלמין ושל הטקס אלא בהתעלמות מהאבל ה"נשי" - הספונטני, הרגשי, המתפרץ והעדפת זה ה"גברי" - המאופק השקול והמנוהל על פי כללים נוקשים (שוב אציין ש"גברי" ונשי" מבחינתי הם שמות קוד לצורות תגובה שונות למוות. שתיהן לגיטימיות עבור גברים ונשים כאחד, ורק הקודים החברתיים הם אלו שמכתיבים אופני תגובה "ראויים" לאלו ולאלו.)
ההדרה הזו, המהותית יותר, התחוורה לי כשחזרתי הביתה מאותה לוויה ושיתפתי את בתי הגדולה בתחושת הכעס והתסכול על התנהלותה. סיפרתי לה שבמקום לחשוב על הנפטרת - מצאתי את עצמי עומדת בצד ומחשבת חשבונות חברתיים: למה כל הנשים עומדות בצד? מדוע בתה של הנפטרת לא אמרה קדיש יחד עם בניה - האם היא אבלה פחות מהם?
תשובתה של בתי הייתה מפתיעה: "אני לא בטוחה שארצה להגיד קדיש" - היא אמרה. מכיוון שהעלמה שגידלתי לתפארת אינה חשודה בקיבעון מחשבתי - שאלתי למה אינה רוצה בבוא העת לומר קדיש על הוריה (שיחיו שנים ארוכות בעז"ה). היא אמרה שאינה בטוחה שעבורה קדיש - עם קבלת הדין המוחלטת שבו - זו הדרך הנכונה לבטא אבל. שלא כהרגלי, נאלמתי דום כי עבורי דבריה היו לא פחות ממהפכה רעיונית.
פתאום הבנתי שנקודת המבט ה"גברית" לא רק השתלטה על הפן הטכני של ניהול הלוויות שלנו. היא חודרת למעמקי התודעה שלנו וקובעת מה ראוי לנו להרגיש ברגע המורכב והטעון הזה כשהמת מובל בדרכו האחרונה בעולם הזה אל מול עיני קרוביו.
היה עלי להקדים ולומר שנקודת המבט על המוות עצמו - בכל זמן ובכל מקום - היא נקודת מבטם של החיים. כל מה שידוע לנו על העולם הבא הוא בגדר משלים אגדות חלומות ועדויות של אנשים שחוו מוות קליני - מהימנות ככל שתהיינה הן עדיין לא מגלות לנו דבר על חיי הנשמה ללא הגוף. בלב ההתמודדות עם המוות נמצא לא המת עצמו אלא החיים שנותרו כאן - עם עצב הפרידה, עם חוסר האונים, עם הפחדים המעורבים בסקרנות לגבי ה"צד האחר" ולפעמים גם עם ספקות וכעס. תהליך האבל עצמו נועד עבורנו יותר מאשר עבור "עילוי נשמת המת" (מושג מעורפל כשלעצמו). האבל המוגדר והמתוזמן היטב בהלכה אמור לאפשר לנו לעבד את הפרידה ולחזור בהדרגה אל חיינו בעולם הזה: לקום מאבל השבעה, לקום מאבל השלושים, לקום מאבל השנה הראשונה להמשיך לחיות ולהיזכר בגעגועים בזמנים ידועים מראש - באזכרות ובשמחות המשפחתיות. אלא שבעצם הרצון "למשטר" את האבל - האבל עצמו אינו מקבל ביטוי רואי.
כאנשים מאמינים - באירועים מכוננים בחיינו, באבל כמו גם בשמחות - אנחנו עומדים מול אלוקים. לעמידה הזו יכולות להיות צורות רבות: שתיקה, הלם, עצב, זעם הן דוגמאות מעטות למגוון הרגשות שבשורת אבל יכולה לעורר. בתנ"ך אנחנו פוגשים צורות מגוונות של התמודדות עם אבל -מ"וידום אהרון" ועד "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה".
בלוויות בעולם העתיק היה תפקיד מרכזי למקוננות. הנביאים שלנו מזכירים לא אחת את המקוננות ואת הקינה - הבכי והזעקה - כחלק מההתמודדות עם בשורות רעות, למשל: "כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה..." (ירמיהו ט'). תפקידן של המקוננות היה להביא את מלווי המת לידי בכי - כלומר: לידי הבעת רגש. לא בכדי ניתן התפקיד הזה בידי נשים.
בעולם המודרני הפכו הלוויות לאירוע "מכובד" ו"רשמי" . (אני חוששת שלולא חובת ה"קריעה" היינו עלולים להגיע גם אנחנו לידי מפגני אופנה בלוויות.). בעולם הדוגל באיפוק לרגש הספונטני וה"לא מעובד" ועל כן "לא יפה" לא ניתן ביטוי.
במובן הזה התנהלות הלוויה היהודית אינה שונה משאר העולם. גם בלוויה היהודית לא ניתן ביטוי לקינה - לבכי, לעצב, לכעס. אין בלוויה היהודית שום מקום לניהול שיח מול אלוקים - לא משנה מה היה גיל הנפטר/ת ולא משנות נסיבות מותו/ה. בלוויית מתינו אנחנו נדרשים אך ורק לאיפוק וקבלת הדין. הבכי מוסתר בחדרי חדרים ודין ואמירות כלפי אלוקים נשתקות.
"קדיש" היה ונשאר עבורי טקסט מפעים בעוצמתו - דווקא בגלל קבלת הדין שבו. הרגע בחיי היהודי שבו הוא עומד מעל קבר יקירו ותחת עיני אלוקים, ומרים את מבטו ומצהיר: "(ואף על פי כן) יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הוא רגע של שבועת אמונים לאלוקים.
אך בשעה שצדו השני של האבל - הספק והכעס - מושתק ונמחק - גם הצהרת האמונה שבקדיש מאבדת מכוחה. מפנייה- זעקה חיה אל אלוקים שבאותה עת ממש חשים (ומבטאים) כלפיו גם כעס ועלבון הקדיש הופך להיות סתם עוד נוסח שחייבים לומר.
אין אמונה אמיתית ללא הספק. אין בחירה אמיתית בקבלת הדין בשעה שאיננו מורשים לשאול שאלות בקול, בשעה שאיננו מורשים (ובעיקר מורשות) להתאבל בפרהסיה, כש"הגברים בוכים בלילה" ו"כשאת בוכה את לא יפה" (אמירה שהיא כל כולה התגלמות המבט הגברי, ולא סתם נטפלתי לשורות משירים ידועים כי מי כמוהם מעצב תרבות.).
הבכי, העצב, ביטוי הרגש המתפרץ שמוגדר כ"נשי" חייב לחזור אל טקסי הלוויה שלנו לצד האיפוק וההשלמה ה"גבריים". הניגודים לכאורה הללו הם שני צדדיו של אותה המטבע.
כדי להיות מסוגלים להישבע שבועת אמונים לאלוקים מעל קבר פתוח - עלינו להחזיר לחיינו את המקוננות.