הטור באדיבות אתר 'משלך'
הלידה מוציאה מאנשים את כל הרגשות העמוקים ביותר שלהם: צרות עין, אכזריות וחוסר הקשבה. שבעה ימים אחרי הברית אני מתהלכת לי באיטיות בחלל האירוע. עיני נתקלות בחברת משפחה המביטה בי, מטה את ראשה ושואלת: "אז איך הייתה הלידה?"
בטרם פתחתי את פי לדבר, ובאמת שפתחתי אותו די מהר, החלה החברה לספר את הפרוטוקול הרפואי של כל הלידות שלה, הגם שהללו היו לפני יותר מארבעים שנה. אני מקשיבה לכל הסיפורים בקשב רב ומנסה להפנים את המסר העולה מבין רצף הסיפורים, שעיקרו הוא: "מה שחווית - זה עוד כלום!" למעשה, ניתן לחשב את גודל הסבל של דמות הגיבורה בסיפור לפי נוסחה פשוטה: הכפילי את הסבל שלך כפליים, אז יותר מזה, בהרבה.
אני ממשיכה לשוטט בחדר ונתקלת בדמות מלאת אמפתיה: אישה המבקשת ממני לשבת לידה רגע. הו, מעט נחמה. אני שמחה ומתיישבת (לוקח לי כעשר שניות להתיישב, בערך הזמן שלוקח לכם לקרוא שורות אלה). היא מביטה לתוך עיני ושואלת בקול נוקב: "את בטוחה שאת יודעת איך לחטא את אזור ברית המילה?!". אללי, איך נפלתי בפח.
אמפתיה רועמת
אולי איעלב פחות אם אפנים: אני הפכתי להיות כלי. עשיתי את שליחותי למען הרחבת המשפחה היהודית והכאב שלי לא רלוונטי כלל. זה מסוג השליחויות המשונות האלה, כמו להיות תורן בכיתה בבית הספר היסודי. אתה לא תקבל אפילו "כל הכבוד" אחד, כי בסך הכל עשית את תפקידך.
בשבועות הקרובים אני נזהרת שלא לפתח שיחה עם נשים שעברו לידה, שמא ישפכו עלי קיתונות אמפתיה רועמת. לא תודה. האם כולן נאלצו במהלך הדורות לקשור קשרי שתיקה כאלו? אני שואלת את עצמי, אך התשובה לא מאחרת לבוא.
כמה חודשים לאחר הלידה אני מתבשרת כי חברתי הטובה בהריון. היא בשבוע השמיני והעובר שלה בערך בגודל של גרגר אורז. אני שואלת איך הבחילות שלה, ובחיי שאני לא זוכרת את התשובה: עוד לפני שהגיתי את השאלה עד הסוף אני כבר יושבת ומפרטת באוזניה את כל פרטי המוניטור של העובר, מייבבת כאילו אני עדיין בצירים ומתעלמת מהילד החייכן שמביט בי מהשטיח בהתלהבות.
אני מסיימת את חבילת הטישו שהיא מוסרת לי ונבעתת: לא מדובר בקשרי שתיקה, מדובר בגלגל חוזר בעולם. את האוזן הקשבת תמצא אישה אי שם במהלך חייה עוד פעמים רבות, ובפעם האחת והיחידה שיקשיבו לה, גם היא תיהפך לינטע המתקשה להראות אמפתיה אמתית ולשתוק.
סוגרת את פי
מרוב בעתה אני סוגרת את פי. כל כך סוגרת את פי, עד שגם כשאני מגיעה לטיפת חלב ונשאלת על ידי האחות אודות פרטי הלידה, אני שמה מרפקים מתחת לסנטר, מהמהמת "כן, אני איתך" ומשתדלת להיות הכי-מקשיבה-שאפשר לאחות, שבסך הכל רוצה למלא כמה פרטים במחשב.