"אין מקום לדבר תורה של נשים באמצע התפילה גם אם הן לבושות בצניעות, קל וחומר כאשר לבושן והופעתן אינה צנועה. זהו חילול הקודש".
ציטוט מדויק, לצערי, מדבריו של הרב יעקב אריאל שהתפרסם באתר "ישיבה" לפני כשלושה שבועות. לא אהיה הראשונה לטעון שהדברים לכל הפחות מעליבים ברמה הפרטית, וברמה הציבורית מחבלים בניסיון של חוגים לא מעטים בציבור הדתי ליצור שוויון אמיתי על פי ההלכה בבתי הכנסת.
בנוסף על תחושת העלבון - מטריד ומתמיה אותי צמד המילים "חילול הקודש" שנכתב בהקשר של מעורבות נשים בתפילה.
שאלה ראשונה:
מהו אותו מרחב של "קודש" שאישה "מחללת" כאשר היא עומדת על במת בית הכנסת? ואם לדייק את השאלה: מהו ה"קודש"? ומי קובע את אופיו וגבולותיו?
מילון אבן שושן מגלה לי ש"קודש" הוא "טהר, התעלות מעל לכל טומאה, הפך מן "חול"." "קדוש" הוא "נעלה ונשגב, כליל השלמות והטוהר" או "שהקדושה שורה בו, שאינו חולין" או "נעלה, מרומם".
נכון, לא פוסקים הלכה על פי "אבן שושן". אבל ההגדרה המילונית תעזור לנו להבין את משמעות המושג "קודש". את המשמעות המקורית, אם תרצו - שהייתה לו לפני שהתחלנו להשתמש בו בסיטונאות, ולכנות כל הופעה של חיילות "חילול ה'".
קודש, אם כך, הוא מקום או חפץ או זמן שאינו חולין. משהו מיוחד, נבדל, משהו שמחובר למימד אחר - גבוה יותר מן העולם הזה, נקי יותר, טהור יותר, מדוייק יותר, ברור ואמיתי יותר. מחובר יותר לאלוקים. ובהקשר של בית הכנסת - זהו מקום שעל ספו אנחנו מניחים לעיסוקי החול - מכבים ניידים, משאירים בצד את עלוני ההגות והפרסומות, את המחשבות על הישיבה של מחר ועל אסיפת ההורים של אתמול ומתפנים - פיזית ונפשית - לחיבור לאלוקים.
יאמר מי שיאמר, ובצדק, שגם לחיבור לאלוקים יש כללים כגון זמן, קבוצה (מניין), לבוש הולם וכו'. וגם הפרדה בין גברים לנשים נצרכת, כי בית כנסת - מה לעשות, אינו סניף של תנועת נוער (בלי לזלזל...). מה שנכון - נכון. התפרצות ספונטנית של תחושת "קרבת אלוקים" יכולה להיות עוצמתית ואפילו ממכרת, אבל היא בהכרח תחושה אישית. ציבור שמחפש קרבת אלוקים זקוק לדרך, למסגרת, למסורת, לכללים. אבל את הכללים הללו יש לבחון מדי פעם. וכעת הגיע הזמן לבחון את הכללים הקשורים לחלוקה מגדרית (ואם להיות מדויקים: לאפליה מגדרית) בבית הכנסת ה"רגיל" המוכר והאהוב.
מכל מי שגולש לדף אחר תוך מלמול עצבני "רפורמית" או "תקבלי על עצמך להתפלל במניין שלוש פעמים ביום ולהניח תפילין וללבוש ציצית ו... ו... ו... ואחר כך נדבר" אבקש רגע של סבלנות. וגם רגע של כנות מול המראה. נסו בבקשה לענות לעצמכם ביושר: מדוע כל אמירה על שוויון בבית הכנסת מכעיסה אתכם כל כך? ואולי היא לא מכעיסה אלא... מפחידה? כשאתם מנסים לענות לעצמכם, זכרו בבקשה ש"ככה" זו לא תשובה, וש" נהוג מדורי דורות" ו"מי שמנסה לשנות הוא רפורמי" נכללים תחת אותה הקטגוריה עם "ככה".
אם שרדתם עד כה בשלום את הקריאה ואמות הספים עדיין לא התמוטטו - הנה שאלה למתקדמים:
מהו אותו "חילול הקודש" שמתרחש כאשר אישה דורשת באמצע התפילה או, חלילה, מובילה את "קבלת שבת"? מדוע גברים ונשים שעובדים יחד כשווים, מדברים כשווים ויודעם "לנטרל" את כל המחשבות הפסולות או לפחות להתנהג באופן הולם, ולא לתת למחשבות הללו ביטוי - לא יכולים להתפלל יחד כשווים? ואם במקומות של "חולין" אפשר - הרי בבית הכנסת אחת כמה וכמה כי במקום של קדושה לא חוששים ל"הרהורים"? ושוב - עם יד על הלב: האם באמת יש כאן "קודש" ש"מתחלל" או שפשוט בית הכנסת הפך למרחב הנמצא תחת שליטה גברית, מקום נוח ובטוח לביטוי הצרכים והחובות הרוחניות של ה"ציבור" (גברים, כמובן) ולכן כל ניסיון של נשים להיכנס אליו כשותפות ולא כצופות מאחורי מחיצה שקופה יותר או פחות - גם תוך דיון הלכתי ובחינה מתמדת של הדברים - נתקל בהתנגדות עזה כל כך?
ונניח, שכדברי הרב אריאל, נוכחות נשים בבית הכנסת בתפקידים פעילים מפריעה לגברים (סליחה על ההכללה). האם ייתכן להמשיך ללא מחשבה את המצב שבו נספק את הצרכים של חצי מהציבור על חשבון צרכי החצי השני? התקופה שבה לנשים לא היה מקום בציבור חלפה מזמן. אולי לא כל כך מזמן בעצם, ואולי לא בכל מקום בעולם ולא בכל חברה כבר הופנמו הנורמות על פיהן גבר ואישה הם בני אדם שווים, אבל המגמה ברורה. ולכן גם בבתי הכנסת ובטקסי חיים הולך והופך לאבסורדי ה"נוהל" שלפיו גברים מקבלים מענה וביטוי לצרכיהם על חשבון צרכיהן של הנשים שמוחבאות ומושתקות כדי שלא תפרענה.
וכן, גם לנו הנשים יש צורך ב"קודש" - בתחושת חיבור לאלוקים. ולראשונה בהיסטוריה יש לנו גם זמן ויכולת לדרוש את מילוי הצורך הזה. אולי ה"קודש" שלנו הוא מעט אחר ואולי הוא זהה לזה של הגברים - את זה עוד נצטרך לברר. אבל השהות מאחורי מחיצה כבר לא מספקת רבות מאד מן הנשים, ונפנוף מזלזל בתוספת השאלה "מה רע לך בעזרת הנשים" מכוון "הצד הנכון של המחיצה" הולך והופך ללא רלוונטי ולא מנומס.
כחברה וכציבור עלינו לבחון מחדש את מבנה בית הכנסת ואת חלוקת התפקידים בו. צריך לכך לא מעט אומץ ו"כתפיים רחבות". אבל כאנשים שמדקלמים בכל הזדמנות "ואהבת לרעך כמוך" פשוט אין לנו ברירה.
ואז - אחד מן השניים: או שוויון ושותפות מוחלטת או שוויון והפרדה מוחלטת.
אם יוחלט על שוויון ושותפות - נשים תוכלנה לקחת חלק בתפילה, לדרוש, לקרוא בתורה. מרחב התפילה יחולק כך שגם עזרת הנשים וגם עזרת הגברים תצפינה אל ארון הקודש ואל הבמה - זאת בהנחה שהחלוקה המגדרית של בית הכנסת תישמר.
ואם יוחלט על שוויון והפרדה - נשים וגברים יתפצלו לקבוצות תפילה נפרדות לחלוטין. את אלו יוביל חזן ואת אלו - חזנית. אלו ואלו יוציאו ספר תורה, ינהלו טקסי בר-בת מצווה וכו'. עם הזמן, כנראה, תעלה שאלת נוסח התפילה ומבנה הטקסים, וגם את השאלה הזו נצטרך לבחון בכובד ראש, בלי לפחד ובלי להתגונן מאחורי המילה "רפורמית".
לא המצאתי את הגלגל. ישנם כבר בתי כנסת הפועלים על פי שני הדגמים - "שירה חדשה" שבירושלים, "שירת שרה". אני עצמי מתפללת דרך קבע בתפילת "שירת רבקה" שבגוש עציון.
ועם כל ההתנגדות והפחד משינויים וחוסר המוכנות של רוב בתי הכנסת ה"סטנדרטיים" לתת מרחב וביטוי לנשים...
המשפט הראשון העולה במוחי כעת הוא "ואף על פי כן נוע תנוע".