כל הכאב, האכזבה, הציפייה, והבדידות שאנחנו סוחבים איתנו כל השנה, צפה ועולה בחגים, או בהכנות אליהם. יש כאלה שמרגישות מסכנות שהן "לבד" בחג ולא עם המשפחה המורחבת, (בין אם זה בגלל שאין משפחה מורחבת, או שהמשפחה לא בארץ או שיש מריבה או נתק).
יש כאלו שמרגישות מסכנות בגלל שאין להן מספיק עזרה מהמשפחה בהכנות לחג, והן נאלצות להכין הכל לבד. ("למה אחותי הצעירה עוזרת לאחותי הגדולה, ולי אף אחת לא עוזרת"). יש כאלה שמרגישות מתוסכלות מזה שהן נאלצות לארח את ההורים המבוגרים בחג כי אף אחד אחר מהאחים לא התנדב לעשות את זה. או להיפך, מתוסכלות שהן נאלצות לנסוע להורים ששם יש הרבה רעש והמולה.
יש כאלו שמרגישות מסכנות בגלל המצב הכלכלי הדחוק, כשאין להן כסף לקנות בגדים חדשים לחג, כשמבחוץ נראה שכל עמם ישראל מתחדש בבגדים, פאות ורהיטים חדשים, ואני ממש מזדהה עם הכאב.
גם לי, כמו לכולן יש הרבה ציפיות ומחשבות על איך החג "אמור" להיראות, כמה עזרה אני צריכה לקבל, איך החג וההכנות צריכות להתנהל ואיך חשבון הבנק שלי אמור להיות. אני רואה אותן גם מתייעצות בצורה אנונימית ברשתות החברתיות, ואנשים מתוך כוונה טובה ורצון לעזור נותנים עצות כמו: "אולי תלכו לבית חב"ד", או "אני אארח אתכם", והדבר האחרון שאנשים שאין להם איפה להיות רוצים, זה להרגיש עוד יותר מסכנים ולהתארח אצל אנשים שהם לא מכירים שמזמינים אותם רק כי הם מסכנים.
שולחן ליל הסדר בפסחצילום: shutterstock
או "תביאי עוזרת שתעזור לך לנקות" (באמת, אם היה לה את הכסף לזה את חושבת שהיא לא חשבה על זה לבד?) בדרך כלל הנשים במצב הזה סוחבות איתן את תחושת הקורבנות והמסכנות במהלך כל ההכנות לחג ולחג עצמו, מה שיוצר אווירה מאוד לא נעימה בבית, ואוירה לא נעימה יוצרת מתח מול הבעל והילדים מה שיוצר עוד יותר חוסר נעימות. וכך, חג שכל מהותו חינוך, משאיר רושם מאוד לא נעים אצל הילדים.
אז איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? איך מתגברים על הרחמים העצמיים ונכנסים לתדר טוב?
דבר ראשון, חשוב להבין מה זה רחמים עצמיים. אבל לפני הכל, חשוב לדעת שאף אחד, ושום מצב, לא יכול לפגוע בי או ברגשות שלי, אלא אם כן אני מאפשרת להם לעשות את זה. רחמים עצמיים הם התרכזות בשלילי שבחיים. הרחמיים העצמיים מבוססים על השוואה של החלק שלנו בחיים לחלקם של אנשים אחרים, או ליתר דיוק, לחלק שאנחנו חושבים שיש להם.
הקושי המרכזי בלהפסיק עם הרחמים העצמיים, הוא הצורך העמוק והלא מודע הרבה פעמים לסבול ולהרגיש קדושים מעונים. תהליך הגמילה מתפקיד ה"קדושה המעונה" הוא כואב ולא קל בכלל.
צילום: shutterstock
אבל יש כמה כלים ממש מעולים שיכולים לעזור להתמודד עם זה במהלך החג:
לעשות פעולות של עזרה ונתינה
אני זוכרת איך באחד החגים התחלתי לרחם על עצמי שחשבון הבנק שלי, או המשפחה של, או המצב החברתי והכוחות שלי הם לא כמו שהם היו "אמורים" להיות. זאת אומרת, הם לא תואמים לחלומות שיש לי בראש על איך החגים שלי צריכים להראות.
התייעצתי עם חברה שאמרה לי משפט שחרוט טוב טוב בראשי- "האנטיביוטיקה לרחמים עצמיים זה פעולות של חסד ונתינה, תחשבי מי יותר קשה לה וכואב לה ממך, ותחשבי איך את יכולה לעזור לה". זה לא היה מסובך - עליתי לשכנה עולה חדשה, בלי משפחה בארץ ואחרי לידה והבאתי לה משלוח מנות למרות שאין לי איתה שום קשר, הרמתי טלפון לחברה שמתמודדת עם המחלה ל"ע והתעניינתי בשלומה. כבר הרגשתי יותר טוב.
שלא תבינו לא נכון- המניע שלי היה אגואיסטי לחלוטין: להרגיש יותר טוב. הנתינה כשלעצמה היא הגמול. בגלל שככל שנותנים מעצמנו ופותחים בנדיבות את הלב שלנו לאחרים, כך מתנסים יותר בהתבגרות עם הבעיות שלנו. לעיתים קרובות כשעושים פעולות של עזרה ונתינה, הבעיות שלנו מתחילות להתגמד נוכח הבעיות של האנשים האחרים.
להתמקד ביום או בחג הקרוב בלבד
לעיתים המחשבות והרגשות הקשים מציפים אותנו במחשבות על כל החגים שחווינו ב-30 שנה האחרונות, תלוי בני כמה אתם..ועל כל התיסכולים, הקשיים והבדידות שחווינו בחגים האלה. יותר מזה, מגיעות גם המחשבות על העתיד כמו: "כל החגים אאלץ להיות לבד" או "כל החגים אאלץ לעשות לבד את כל העבודה בלי שום עזרה". הפתרון לכל המחשבות האלה, הוא להישאר ממוקדים לפרק זמן קצר מאוד, ולא לתת למחשבות לנדוד לעבר או לעתיד.
שינוי דפוסי החשיבה
אם שקעתי ברחמים עצמיים זה סימן עבורי שהרגלי החשיבה ודפוסי הפעולה שלי צריכים שיפור. אם אני מתמודדת עם רחמים עצמיים סימן שהתרכזתי בהיבט השלילי של החיים שלי. תחילתה של ההבנה הזו מתחילה בהבנה שרב הקשיים שנוצרים בחיים נובעים מהרגלי החשיבה והתגובה לאירועי היום יום.
להפסיק לחשוב על מגרעותיהם של אחרים ולחשוב באופן בונה זה הדבר הראשון שכדאי לעשות. כשהמצב נראה עגום יש באפשרותי להבהיר אותו באור של הודיה. כשמחליטים לאמץ גישה בוגרת ומסתפקים בפחות ממה שחולמים עליו, הרגשות הקשים מתחלפים בשמחה והכרת הטוב.
להימנע מ"לטחון" את הסיפור
הרבה פעמים החזרה שוב ושוב על הבעיה שיש לי והדיבור עליה, מנפחים את הבעיה בהרבה מעבר לפרופורציות שלה. אנשים שקובלים על מר גורלם, מתבוננים על הבעיות שלהם מכל זווית אפשרית, ומחפשים אשמים במצבם, רק מחמירים את מצבם. הדבקות בצרות גורמת לכך שהן יכאבו יותר, בגלל שהתלונות על מצוקות וקושי גורמות לכך שהן נראות גדולות יותר ממה שהן באמת.
לשתף פעם אחת, חברה או בן זוג זה מצוין, אבל לא להפוך את מה שמטריד אותי לשיחת היום. להפסיק לחשוב על המגרעות של אחרים והנסיבות הלא מוצדקות ולחשוב מחשבות בונות ומקדמות יעזרו להיפטר מרגשות ומחשבות הרסניות.
הכותבת: גליה סברסוב - יועצת חינוכית, מתמחה באינטימיות בריאה
לקבלת תכנים נוספים, שלחו את המילה הצטרפות למייל: HAMASHIV@GMAIL.COM