כשהתחלתי לעבוד בתחום שלי וללמד נשים את סודות הריפוי הטמונים בתנועתיות האגן, התחלתי להידרש לסוגיית הזהות המקצועית שלי. כל פעם שהיו שואלים אותי במה אני עוסקת, הייתי מתלבטת מה לענות. מרפאה בתנועה?
בהתחלה הייתי עונה בפשטות "מורה לריקודי בטן". אבל זה לא היה ממש זה, והתחלתי לתהות ולבדוק: מה זה אומר בדיוק להיות רקדנית בטן? בעולם שלנו רקדנית בטן הוא מקצוע מוכר ונפוץ. יש בארץ אלפי רקדניות בטן אשר מופיעות באירועים.
והעבודה העיקרית שלהן זהה: הרקדנית מגיעה לאירוע חינה, אירוסין, חתונה, יום הולדת וכו', לרוב בלבוש הידוע לשמצה, המכסה טפח ומגלה טפחיים, והתפקיד שלה להיות אלמנט מרכזי ו"להרים". לעשות שמח. היא נמצאת במרכז העניינים, הרבה יותר בולטת מכלת או חתן השמחה. מופיעה, ומפעילה את ציבור המוזמנים.
וזה הכי רחוק שאפשר ממני, הכי לא חני. איך זה יכול להיות? הרי זה המקצוע שבחרתי. לא? אם אני לא מתחברת לכל הזה, איך בחרתי בו בכלל? איך ייתכן שהתחום שלי זר לי כל כך?
התשובה פשוטה: כי הגעתי לתחום התנועה והמחול ממקום אחר לחלוטין. הגעתי לעולם ריקודי הבטן אחרי שחוויתי את הריקוד בעצמי והוקסמתי מההשפעה שלו על עצמי, ולא מהנראות שלו. כשהתחלתי ללמוד ריקודי בטן מהר מאוד הבנתי שיש פה בשורה יוצאת דופן.
בשורה של אחווה נשית, מחול המכיל נשים בכל גיל, בכל מבנה גוף, ובכל שלב בחיים שהן נמצאות בו.
נשים בכל גיל יכולות לרקוד, נשים בהריון, שופעות ורזות, ילדות יכולות לחולל עם סבתן. זה היה פלא בעיניי. הרגשתי בעצמי כמה המחול הזה מחזק ומרפא, ופשוט הרגשתי שחייבים להעביר את זה הלאה.
ומתוך כך החלטתי לעסוק במחול המבוסס על תנועתיות האגן.
חשבתי רק על הצד של ההוראה, ההדרכה, על ריפוי הקניית כלים תנועתיים לנשים ולימוד קשב לגוף, ובהתחלה היה לי ברור לגמרי שאני לא עושה הופעות ולא מגיעה למקומות שבהם אני צריכה להתבלט. מטבעי, אני פחות מתחברת לרעיון של החצנה כמו זו שבאה לידי ביטוי במופע ריקודי בטן רגיל, זה פשוט לא אני. חשוב לי להעצים נשים אחרות, לשמח אותן, לגרום להן להרגיש טוב עם עצמן.
מלכתחילה לא נכנסתי לתחום כדי להיות פרפורמרית, אלא כדי להפיץ בשורה.
עם הזמן והניסיון, התחלתי להבין שלעמוד לחלוטין מהצד ולומר לנשים "עופו על זה", לא לגמרי עובד...
גם כשמגיעים ממקום של נתינה, עדיין צריך לפעמים לעמוד במרכז הבמה. העניין התבהר לי בעקבות מפגש אקראי עם אישה יוצאת דופן.
היא מכרה גבינות מדלת לדלת והגיעה גם אליי הביתה. הייתי אז בהריון מתקדם, ולאחר שפטפטנו קצת, היא שאלה במה אני עוסקת. הסברתי לה שאני מלמדת ריקודי בטן. "בהריון? את חייבת להראות לי!", היא ענתה. אז הדגמתי לה כמה צעדים.
היא התפעלה מאוד, ואמרה לי: 'זה כל כך מדהים! יש לך שליחות עצומה!! אין היום כמעט אף אישה ששלמה עם גופה. החיבור של נשים לגופן מחדש הוא חיוני! כשמשתמשים בגוף מתחברים אליו, מקבלים אותו. את מלמדת ומראה לנשים איך אפשר להשתמש בגוף, אפילו כשאישה בהריון, וזו השראה מדהימה! שליחות!'.
מאז אותו מפגש השתנתה נקודת המבט שלי. משהו בי השתחרר.
התחלתי להופיע ולחולל על במה לעיני קהל נשי, ואני רואה איך גם בריקוד על במה אפשר להעביר מסרים נפלאים של ריפוי, קשב לגוף ונשיות מכילה ושמחה.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".