כמי שעבדה בפיקוח קייטנות בקיץ האחרון, נחשפתי למציאות עגומה. ילדים שפוגשים בהוריהם ב-19:00, או 20:00 בערב. אז דיברתם איתי על מימוש וקריירה, ומה אני מתערבת? שכל אחת תעשה מה שטוב לה, שכל זוג יבחר מה שנכון להם. רק שזו תשובה המתעלמת מגורם משמעותי בדיון שלנו, והוא כמובן - הילדים. לא סביר שילד ייצא מהבית בשבע בבוקר, ויחזור אליו בשש. זה לא סביר. יש כאן בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.
כשהרמב"ם עוסק בפשטות בנושא של הטבע האנושי ועבודת המידות (בהלכות דעות א סעיף ד), הוא מדבר על הדרך הבינונית, דרך האמצע שהיא דרך הזהב. ומה יש לעשות כשאדם נוטה לצד אחד? עונה הרמב"ם, שעליו ללכת לקצה השני.
ואם ניקח את הרעיון של הרמב"ם, וננסה ליישם אותו כאן בשיח שלנו, אומר שאני בעצם מבקשת להשמיע קול ברור - יש לנו בעיה. ואין לי פתרון. כלומר יש לי, אבל אינני בטוחה שהוא ישים כרגע בגלל יוקר המחיה. כי נכון להיום, משפחה עם ארבעה ילדים צריכה להכניס משהו כמו 20-25 אלף ש"ח כדי לחיות בצורה סבירה.
ובשביל זה, צריך בדרך כלל שני מפרנסים. אז איך נייצר הורה שמקבל את ילדיו כשהם חוזרים מבית הספר או מעט אחרי, נניח בשתיים וחצי שלוש? אני לא יודעת. אבל מה שאני יודעת בוודאות, זה שהחיים האלו של מציאות בה שני בני הזוג עובדים במשרות מלאות פלוס, וחוזרים הביתה בשש, שבע בערב, הם מייצרים ניכור. ילדים הנמצאים עד שמונה בערב עם אדם זר, הם ילדים עצובים. ושום מטפלת, טובה ככל שתהיה, לא יכולה להוות תחליף לאבא, לאמא.
אז מה אני מציעה?
אני מציעה לייצר שיח אשר שם את הילדים במרכז. המודה שמשהו באופן בו אנו חיים היום, זז. שיש לזה הרבה תוצרי לוואי חמוצים. ושאולי במקום לחשוב על שלום במזרח התיכון, עלינו לחשוב על מפלגה שתביא מצע חברתי. כזה שנותן את הדעת למציאות הלא סבירה הזו ליוקר המחיה. בקושי של משפחה לפרנס את בניה בכבוד, ולעמוד בכל התחייבויותיה הכספיות.
ילדים לא נמצאים בדיונים האלה על משפחה ,קריירה, מימוש, ומה שביניהם. אבל נחמד יהיה לדון איתם באופן בו הם חווים את המציאות הזו, ולחשוב ביחד איך מביאים שינוי. איך משמיעים קול מעורר השראה במרחב הביתי, שמושגים כמו אינטימיות, קירבה, הופכים להיות מרכזיים לא פחות ממימוש עצמי ותקרות זכוכית שנשארו לפרוץ.
אני קוראת להקמת זרם חדש: פמיניסטיות לשעבר!
"לא רוצה לעלות לתורה - ולא רוצה להיות חזנית"
הכותבת: ורד אביעד - ראש בית מדרש מערבא בגוש מערבא ובגוש קנה בשומרון.