המכתב ששלחתי לחברותיי הרווקות לאחר אירוסיי

היא עוסקת בריפוי והעצמה נשית באמצעות ריקודי בטן. מחברת נשים למקומות העמוקים ביותר שבתוכן. ומאמינה באור ובטוב שבכל אישה. חני כהן יהונתן בטור אישי.

חדשות כיפה חני כהן יהונתן 07/01/19 10:43 א בשבט התשעט

המכתב ששלחתי לחברותיי הרווקות לאחר אירוסיי
חני כהן יהונתן, צילום: רעות קורנברג

חברה יקרה, שלום וברכה!

כפי שאת יודעת, בשעה טובה ומוצלחת זכיתי להיוושע ולהתארס עם בחיר ליבי. השמחה היא גדולה ורבה, ויחד איתה הזיכרונות הרבים והצורבים שקדמו לה, במסע האמונה שבמקרה שלי, ארך 7 שנים. 

אינני יכולה לשכוח את הקשיים הרבים והדרך שעברתי, את חוסר הוודאות. מה שחיזק אותי היה לשמוע מאלה שהצליחו איכשהו לצלוח ולעבור את המחסום דברי אמונה וחיזוק, לשמוע שזה אפשרי. אינני יודעת אם את זקוקה לחיזוקים כרגע, אם משהו מעין זה ישמח את ליבך, או אם בכלל דבר כזה מעניין אותך. אני יודעת שחברותיי יקרות לי, אני יודעת שלי היה קשה, ואני יודעת שאותי היה מעודד ומחזק לקבל מכתב כזה. ולכן אני מאוד רוצה לכתוב לך. 

אז קודם, למקרה שאת לא יודעת, הרקע לנס: התארסתי עם יעקב כהן, ירושלמי. קטן ממני ב-4.5 שנים. הכירה בינינו אחותו ששמעה עליי מחברה שלה שהיא שדכנית חובבת, ושהכירה אותי טיפה.
בניגוד לעשרות מקרים אחרים, במקרה של יעקב, לא התגמשתי בכלל. רציתי מישהו צעיר ממני, ביקשתי זקן ופאות, וזה מה שקיבלתי.

אני הבחורה ה-12 שיעקב נפגש איתה. לי אין מושג עם כמה בחורים נפגשתי, אולי 120 (זה מספר יפה כי ככה זה פי 10). פשוט כשהבנתי שלספור אותם עושה לי רע, הפסקתי. במהלך הדייטים התפשרתי המון: רק בשנה שחלפה הספקתי להיפגש עם מישהו בן 37 (למרות שרציתי בחור צעיר ממני), בחור שלא למד בישיבה (לי קשה עם זה), אחד מישיבת "אור שמח", מישהו מהאינטרנט, ועוד המון שעשו לי סיוטים בלילה.

ההורים שלי לחצו עליי שאשתף אותם במשהו מחיי ה(חוסר) אהבה שלי, אז כתבתי להם את המייל הבא: 'מכיוון שקצת קשה לעקוב בעל פה אחרי הטלנובלות בחיי, אני כותבת לכם במייל מקצת מההרפתקאות האחרונות (אין לי כוח לכתוב הכל):
 
דניאל- איש חביב. נפגשנו 4 פעמים והבנו יחד שאין לזה סיכוי. נפרדנו כידידים.
 
אסף- המהנדס העשיר ששמוליק החבר של סבא וסבתא רצה לשדך לי- היה חביב אך ביקורתי להחריד וקצת מעצבן. שנינו חתכנו וברוך שפטרנו.
 
שמעון- מתכנת מצליח ששדכנית שהיא גם חברה שלי הכירה לי. התגלה כבחור מקסים, שובה לב, צנוע וחמוד אך מתוסבך ששובר לבבות. את שלי הוא שבר אחרי פגישה (ארוכה) אחת, אך בירור קצר העלה כי יצאתי בזול. חברה שלי נפגשה איתו כמה וכמה פעמים לפני שהוא נזכר שהוא בעצם מאוהב במישהי אחרת. אחר כך חזר אליה, ואז גילה שבעצם זה בכל זאת לא זה. הוא בן 34 ורווק, איזו הפתעה.
 
שלמה- עורך דין "מקסים" שחגית (חברה של ההורים שלי) רצתה להכיר לי ואני לא יודעת עליו כלום כי היא לא הרשתה לי לברר. נזכר להתקשר באיחור של שלושה ימים (היה לו איזה תירוץ), קבענו לדבר יומיים אחר כך, ועברו כבר עוד יומיים מאז, ושוב הוא לא התקשר. בינתיים עבר שבוע, והספקתי להיפגש עם מישהו אחר במקומו.
 
ישי- בחור חביב שנפגשתי איתו לפני חצי שנה וחתכתי אחרי ארבע פעמים כי לא הייתי מסוגלת להמשיך יותר. רוצה נורא לחזור ולנסות שוב. לא יודעת מה לעשות איתו. הוא איש טוב אבל אני בקושי מסוגלת לדבר איתו בטלפון, להיפגש איתו זה בכלל טראומתי. יש לי סלידה ממנו. בינתיים הוא שולח לי מיילים חביבים מדי פעם להזכיר לי שהוא קיים, נחמד, ורוצה אותי.
 
אורי- הבחור הנוכחי- גם בן 34. הדס הכירה לי אותו, והיא ושלום בעלה מאוד מעריכים אותו. אני לא. נפגשנו פעם אחת, היה נוראי. הוא התלהב, אז החלטתי להיפגש איתו שוב ליתר בטחון, אבל זה נורא נורא מאולץ ואני די סובלת מהעניין. מנסה לגרד מוטיבציה. הוא חושב שאנחנו מתחתנים (!@#$%*).
 
חני- בחורה חביבה סך הכל, אין לי כל כך זמן וכוח אליה, נפגשנו באילת כשסוף סוף נסעה לחופש. היא עדיין כואבת וקצת מתקשה לקבל שגדעון חתך וטוב שכך, סוגיית ישי מדירה שינה מעיניה, ממש, אורי עושה לה בחילה, והיא לא יודעת מה לעשות עם שלמה, אם הוא יזכור להתקשר לפתע פתאום ואין לה כוח להתווכח בנידון עם חגית. וחוץ מזה, יש לה עוד 3 הצעות לפחות נכון לעכשיו, אז אין לה זמן להתעייף.
משתדלת לא לשקוע ברחמים עצמיים ולא להתייאש או להיכנס לדיכאון. הולך לה לא רע, כי היא בקרבות האלה כבר 6 שנים, אז היא כבר רגילה. מזל שיש לה חברות, אחרת היא הייתה לבד במערכה, ומתרסקת'.

ככה כתבתי להוריי.

באותה תקופה מרוב לחץ נפשי גם איבדתי את היכולת לישון כמו בן-אדם. בתור מדריכת טיולים הייתי בחופש (אב-אלול) והיו לי תכניות, ולא יכולתי לעשות שום דבר ממה שתכננתי כי הייתי בדיכאון והיה לי קשה. החלטתי לקחת את עצמי בידיים וטסתי עם חברה לוונציה, וזה הציל אותי.

תמיד כשמישהו מתארס רוצים לדעת: מה הסוד? אז מה עשיתי בסוף?
במקרה שלי קל לראות שהייתי צריכה לחכות שהילד יגדל, (כשהתחלתי להיפגש הוא היה בן 16.5), ולכן אולי זה לא שייך לחפש סגולות.

 יחד עם זאת, אם זה מעניין אותך, עשיתי מספר דברים:

הכי חשוב- גמילות חסד, תמיד יכולה רק לעזור. לפעמים מרוב כעס על הקב"ה, מרוב קושי, אין כוח לזה. אם את מוצאת כוחות להמשיך לפעול- מצדיעה לך.

התחפשתי לכלה בפורים- ולא בשביל הסגולה, אלא קודם כל כי זה כיף לי! הסגולה נתנה לי לגיטימציה. אם לא בא לך- עזבי את זה. אם כן בא לך- יש לי שמלה מוכנה בשבילך לפורים השנה. כל הקודמת זוכה.

הלכתי ל"בית דין" בפורים.

דיברתי עם "אקס מיתולוגי" שנגמר בינינו רע, התנצלתי וסלחתי לו. שנינו התארסנו בהפרש של שבוע. ועוד מליון דברים..

אבל, המסקנה הכי חשובה שיש לי מכל הסיפור: אם אין אני לי מי. למה אני מתכוונת? הרי בין כה הייתי צריכה לחכות שיעקב יגדל, לא משנה כמה 40 יום "שיר השירים" ו"נשמת כל חי" בכותל אני אומרת. נגזר עליי לחכות. נגזר גם עלייך לחכות. יש מעט מדיי אנשים בעולם הזה שיגידו לך: את מושלמת! את אוצר! כולם  כל היום מחפשים (לפחות אצלי זה היה ככה) איפה הדפקט. עשי דיאטה, תתאפרי, לכי לסדנאות בלה בלה. אל תביני אותי לא נכון, הרבה פעמים יש לנו במה להשתפר. תמיד טוב לנו להיראות טוב. סדנאות העשרה יעשירו אותך גם אחרי הנישואין. אבל תצאי מנקודת הנחה שזה בשבילך ולא בשביל החתונה, כי חתונה תבוא גם בלי כל זה. בעזרת השם.

פנקי את עצמך. דאגי לעצמך. עשי כל שביכולתך להחזיק מעמד ולא להישבר. בסוף יש אור מאוד גדול, אבל צריך, איכשהו, להחזיק מעמד עד שמגיעים אליו. 

אני נשברתי כל כך הרבה פעמים, ובניסי ניסים (ובעיקר בזכות חברותיי), הצלחתי לקום מחדש ולשמור על שפיות ועקרונות שהיו חשובים לי. אם קיבלת ממני את המכתב הזה, סימן שבעיניי את מושלמת לנישואין. מאיפה שאני מסתכלת- אין סיבה שלא תתחתני. לקב"ה יש חישובים שלו על ניסיונות ותיקונים, אבל זה לא קשור אלייך.

ומשהו קטן לסיום:
בפרשת השבוע שקראנו לפני שבועיים נמצאנו למדים ש"מאמץ אנושי מירבי מביא לקריעת ים סוף".
בשעה טובה ומוצלחת, שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, זכיתי להתארס עם בחיר ליבי. שהחייני וקיימני, כי כמעט לא הצלחתי להתקיים. המאמץ האנושי המירבי שלי היה גדול מאוד בעיניי וקשה מנשוא.

בדרך כלל מסבירים את הפסוק "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" כאזהרה שלא לומר זאת, אבל הר"ן (בדרשה העשירית) כותב שזו מצוה! אדם צריך לומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", ובלבד שהוא זוכר את ההמשך: 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל'.

אני מרגישה שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. יעקב רוצה שנעשה סעודת הודיה לבורא עולם, ואמרתי לו שקודם נעשה סעודת הודיה לחני...
ה' עשה לי פה נס גדול, פינק אותי בחתן מקסים, אבל אני מרגישה שעשיתי עצמי ראויה לנס הזה. עם כל הכבוד, נפשי המצולקת שאינה יודעת מתום תעיד שעברתי הרבה. ב"ה ההרבה הזה מספיק והקב"ה החליט לומר די לצרותיי ומכאוביי כרווקה.

יהי רצון שהקב"ה יזמן לך את זיווגך משורש נשמתך בקלות, במהירות, ביעילות, בנחת, בשמחה ובטוב. 
ואם נגזר עלייך להמתין, שה' יפנק אותך בלי סוף, יחזק אותך ויעשיר אותך בכל.
חושבת עלייך ובאמת מקווה שאת בסוף המסע המסויים הזה.

אוהבת,
חני

 

לטורים קודמים

 

ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן