התחתנתי בגיל 27 וחצי, שהרגיש לי כמו 47. אחד הדברים שהיה הכי חשוב לי לעשות אחרי החתונה, זה לחזק את אלו שנשארו מאחור. חשבתי לעשות מופע סטנדאפ שכולו העצמה לרווקות. המופע אמנם לא יצא לפועל, אבל כבר התחלתי לכתוב את הטקסט. מביאה אותו כאן, בתקווה שישמח את ליבן של הנפשות המחפשות..
כבר מהרגע הראשון ידעתי שזה יהיה בעלי. כלומר, עוד לפני הרגע הראשון. ירדתי מהטרמפ בתחנה באריאל, וראיתי אותו עומד שם, מביט סביבו ומחפש אותי. קראו לו גבי (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה).. הדבר הראשון שהבחנתי בו אצל בעלי העתידי היה הקשקשים. המון קשקשים. על הראש, על הכתפיים, צונחים על הפליז שלו עם כל תנועת ראש כמו ענני קונפטי לבנבנים.
באסה. לא נורא. נתמודד, נקנה הד אנד שולדרס או משהו כזה.
ישבנו ליד שולחן פיקניק והתחלנו לשוחח. הוא מדבר, ואני עוקבת אחר מטר הקשקשים שצונח מטה מדי פעם ומנסה לומר לעצמי שוב ושוב שזה באמת לא נורא. פתאום באמצע השיחה הוא קם, חייך, והלך מאחוריי. לא כל כך הצלחתי להקשיב לו, אז לא הבנתי למה. עקבתי אחריו במבטי, מופתעת, עד שלפתע הבנתי שהוא הלך להתפנות. בשדה הפתוח. פה. לידי. הסתובבתי מהר, מסמיקה על שורשי שערותיי, והמתנתי. הוא חזר, התיישב, חייך והסביר בהתנצלות שזה אקט גברי כזה.
אחר כך עבר לדבר על הצבא, והסביר לי שאין לי מה לדאוג, כי בנחל החרדי היציאות טובות וגם משחררים את החיילים הדתיים כשהם צריכים להיות בבית. המחשבה היחידה שעברה לי בראש שאם יש סיכוי שהנישואין שלנו יעבדו - זה רק אם הוא לא ישתחרר מהצבא. אי פעם. אז התחלתי להבין שאולי אני בכל זאת טועה, ולא מדובר בבעלי לעתיד.
לראשונה טעמתי את כאב הספק שמלווה את הפגישות, כן- לא- כן- לא. סלידה חזקה מחד, ומאידך תהייה: האם הסלידה מוצדקת. אנשים מרבים להטיף על בררנות. בררררררר.... בררנות. איזו מילה! מילת מפתח! אל תהיי בררנית! מי שלא מתפשר על דברים קטנים אחר כך מתפשר על דברים גדולים! מצד אחד את צריכה לבחור, בחירה שיש בה גם מימד של הימור, מי יהיה בן זוג מוצלח, בעל אוהב, אבא למופת, אחד שתיהני להזדקן איתו ויעזור לך להתמודד עם מהמורות החיים.
מצד שני, איך את יכולה לזהות תכונות כאלה? והרבה פעמים יש דברים שיכולים להפריע לך, אבל שאלת השאלות היא האם הדבר מהותי או לא. לפעמים מדובר במשהו חיצוני בנאלי, לפעמים מהותי, ולפעמים אזוטרי לחלוטין. דוגמאות? נתחיל מהדילמות הפשוטות והמוכרות יותר במשחק "סבבה והכל". מכירות את החוקים?
סבבה והכל, רק מקריח.
סבבה והכל, עם שיער אפור. בגיל 28. אל תהיי בררנית!
סבבה והכל, רק יש לו כרס. עגלגלה כזו, אשכנזית. של קוגל.
סבבה והכל, רק שלושתם ביחד.
סבבה או לא סבבה?
חברה שלי הציעה לי אחד כזה, וכשאמרתי לה שאני מתלבטת היא אמרה לי: תסתכלי על היתרון שיש לך. כולם משמינים, מקריחים ומאפירים בגיל 40. את יכולה לראות כבר עכשיו הוא יראה, כך שלא תהיינה לך הפתעות!
ו..הופ! הנה גם האקס שכל כך רצית וחתך אותך רואה אתכם בדייט, ומה לא היית נותנת כדי להחליף את המדוייט הנוכחי באחד שרירן-חתיך-צדיק-מצוייץ כדי להוציא לאקס את העיניים.
סבבה והכל, אבל כותב לך באסמס ש"קר בחוץ וקפה לי העף". סבבה או לא? למה, בימינו אסור להיות גם דיסלקטים? גם זה לא מתאים לך??
סבבה והכל, אבל אומר לך בדייט שהוא חושב שספרדים הם טיפשים.
סבבה והכל, אבל הוא מתבלבל וחושב שאת ברל'ה שאוהב להגיח החוצה בגשם, ומשוטט איתך בממטרים זועפים כאילו מדובר ביום אביבי ונעים, ולא מציע לחפש מחסה.
סבבה והכל אבל מציע חניון מכוניות תת קרקעי בתור מחסה מהגשם כשבתי קפה מאירים וחמימים שולחים אליכם אורות מזמינים מכל כיוון.
סבבה והכל, אבל קררררר.. קפוא בנחלאות. ולפני שאת מבינה מה קורה הבחור דופק על דלתות של בתים ושואל אם אפשר לשבת אצלם בסלון על כוס קפה.
סבבה והכל, אבל מנומס. סליחה, מנומס מדיי. סליחה, מנומס זה טוב. אבל במחילה, זה לא קצת מגוחך? כשכל משפט שני, במחילה, הוא סליחה. זה קצת מאבד מהמשמעות שלו. וגם מעצבן, במחילה.
סבבה והכל אבל לא מסתכל עלייך אפילו לרגע כל הדייט.
סבבה והכל, ואפילו אומר אחרי שעה של פגישה וואלה בא לי להתחתן איתך.
למה לא, בעצם? קפצי מיד על ההזדמנות ותגידי: אני מסכימה!!!" וגמרת עם הסבבה והכל הזה!
ויש גם את הדילמות המורכבות יותר, אלה שאת מתלבטת אם זה בכלל מפריע לך. כאילו סבבה והכל למתקדמים. את יוצאת עם בחור, ואחרי חצי שעה הוא צריך, במחילה, ללכת למקום חשוב. עוברת עוד חצי שעה, ושוב הולך. אנושי, הגיוני. דייט שני עם הבחור. הוא הולך להתפנות, את מחכה לו. מסתכלת בשעון ורואה שעברה חצי שעה. ואחרי חצי שעה נוספת הסיפור חוזר על עצמו. בדייט השלישי את כבר מגיעה עם שעון, מוכנה ומזומנה לוודא שאת לא סתם בחורה היסטרית והוזה. את שמה סטופר, וכנראה שגם הוא. כי שוב, אחרי חצי שעה ואחרי עוד חצי שעה, העניין חוזר על עצמו. את כבר לא יודעת מה יותר מלחיץ: זה שהוא הולך לשירותים כל חצי שעה, או זה שאת שמה לב לזה.
סבבה והכל, ואפילו מגלה נימוסיות נעימה, מתעניין ושואל: כמה אחים אתם? כמה נשואים? מה הם עושים? את מגיעה לדייט השני, שוב הוא מחייך בנעימות, שואל לשלומך, ומתעניין: כמה אחים אתם? הם נשואים? מה הם עושים? בדייט השלישי את מקווה שהוא יזכור מה היה בדייט הקודם. הוא קונה לך שתיה, מוזג לך כמו ג'נטלמן, את מחייכת ברוגע, והוא מתעניין: "יש לך אחים נשואים? כמה אחים אתם בסך הכל?" את אומרת סליחה, לוגמת קצת, סליחה, במחילה, אנחנו שישה אחים, סליחה. במחילה, נראה לי שדיברנו על זה בעבר. סליחה.
סבבה והכל, אפילו דוקטור! מרצה לכלכלה, קובע עיתים, נחמד ומתעניין. אוסף אותך עם הרכב, ואתם נוסעים לגן הוורדים. משוחחים בנעימות כל הנסיעה. מגיעים ליעד, אין כמעט מכוניות בחניה. את מחכה שיחנה ותצאו לטייל בגן, אבל הוא מחפש ומחפש חניה פנויה במגרש הריק. את רומזת בביישנות שיש פה הרבה חניות פנויות, הוא מהנהן, תודה, יוצא ממגרש החניה ונוסע סביב סביב. את לא מבינה מה קורה, עד שאחרי רבע שעה של סובו הגן והקיפוהו הוא מוצא חניה, ואומר לך: יופי! פה לא נצטרך לשלם 5 שקלים!
סבבה והכל, ואת אפילו מתחילה קצת להיות מאוהבת. ואז הוא נזכר שיש לו רגשות כלפי אחת מהעבר. את מוחה דמעה, עושה הפסקה, מתגברת וממשיכה הלאה באומץ. אחרי חצי שנה הוא מתקשר ואומר שבעצם את זו שהוא רוצה, לא ההיא. את מרגישה תחושה עמומה שהבחור משחק בך, אבל את ממש לא מבינה בתורת המשחקים, כי את פה כדי להתחתן. ואת כרגע אובדת עצות.
סבבה, אבל הכל סבבה. הבחור מקסים. אבל זה פשוט לא זה. ואת מנסה ומנסה והוא מחזר, ואת רק רוצה שיתחתן עם מישהי, כל אחת חוץ מימך. את יודעת שזו שתהיה אישתו תזכה, אבל את לא רוצה להיות היא.
יש גם דייטים שהם סתם מביכים- בלי דילמות נלוות. את יושבת בדייט שני עם בחור ליד מעיין. הדייט הראשון היה מצוין, זורם. שניכם מתלהבים, ונפגשים שוב. פתאום, אחרי רבע שעה, נגמרים נושאי השיחה. ככה. שניכם מתאמצים למצוא משהו, אך לשווא. אחרי רבע שעה נוספת אתם מתחילים לדבר על הדבר היחיד שעולה לכם בראש ובאוזניים: ריבק! לצפרדע הזו יש קול יותר עמוק משאר הצפרדעים! זו נשמעת כריזמטית!
יוצא לכם לקבוע דייט, מה לעשות, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אתם נפגשים, מה לעשות, בלובי של בית מלון. ושם יש, מה לעשות, הרבה אנשים אחרים. חלקם, מה לעשות, אמריקאים.. ואז יש צפירה. שניכם נעמדים בבת אחת. הבחור מתחיל למלמל תהילים במרץ, ואת מנסה להתרכז במשמעות ובזיכרון הנופלים. אלא שחבורת אמריקאים מימינך פוצחים בשרשרת שירי קאנטרי עם גיטרה. את מבליחה חיוך, מסתכלת על הבחור ורואה שהוא רציני כאילו הוא לא שומע כלום, ממשיך בתהילים. ואת מתאפקת, בכל כוחך, חזק חזק, לא להתפוצץ מצחוק, עד שבסוף את נשברת..
וככה עוברים להם דייט אחרי דייט. את מתחילה להרגיש מומחית בעל כורחך. את מלאת רצון טוב, את באמת רוצה להתחתן. אז את נפגשת, ונפגשת ונפגשת. ממש השפן של אנרג'ייזר. את דוקטור דייט, בדרך לפוסט דוקטורט.
ואת מתחילה לפתח מיומנויות בתחום כדי להתמודד בצורה בריאה ומועילה, ומגייסת את כל כוחותייך להתייחס לעניין בהומור: בהתחלה את "נותנת בהם סימנים"- ממציאה ראשי תיבות כדי לזכור עם מי נפגשת לכשתתחתני אוטוטו אינשאללה. בהתחלה זה הלך טוב- גנינ"ר אס"י, אח"כ היו יותר מדיי אהו"י ברצף- "אאהעוייייי".
את מוצאת סימנים טובים כל ראש השנה: תשס"ח- תהא שנת סוף סוף חתונה, תשס"ט- תהא שנת סוף סוף טבעת, תש"ע- תהא שנת עוד-ישמע-בערי-יהודה.
זה קשה, אבל את נלחמת בשיניים להיות שמחה, פעילה, חיונית.
את מצליחה איכשהו לשמור את הראש מעל פני המים, לשמור את כל העסק תחת שליטה. את מרגישה שאם תתאמצי ממש- תצליחי לשרוד. וזה בסדר. הכל בסדר.
עד שאחיך הצעיר מתארס.
ואז מתחילות הצרות האמיתיות. אפוקליפסה עכשיו. כן. זה לא הכי נעים בעולם שאת רוצה משהו, מנסה ומנסה, ומישהו אחר מנסה והופס מצליח בלי להזיע. בציבור החרדי מצאו פתרון נהדר: לא נעים- נדאג לפיצוי. האחות הרווקה מקבלת מתנה יוקרתית, ככה שהיא יכולה להרגיש שלפחות יצא לה משהו מזה.
לא כן במחוזותינו. כשאח צעיר מתארס מהתגובה של הסביבה מתקבל הרושם שיש לך שלט מעל הראש: אני רוצה להתחתן ולא הולך לי. אני מסכנה. תרחמו עליי. תעזרו לי. תייעצו לי. את רק בת 22, אבל את מי זה מעניין?
פתאום הרווקות שלך מעניינת את כולם. וכולם, אבל כולם שדכנים, ומומחים גדולים בענייני דייטים. מציעים לך שלל שידוכים כיד המלך, שני שקל קילו. נותנים לך עצות כדי שתדעי מה לא עשית טוב ואיך את יכולה לתקן את המצב ולהתחתן צ'יק צ'ק.
הנה מדגם מייצג: העצה הקלאסית- תעשי דיאטה. שני הקילו העודפים שלך מבריחים את חתנך. בדוק.
תתאפרי. צודקים! כשיוצאים לקרב ראוי להתמרח בצבעי מלחמה.
תעזבי את המכללה ותעברי ללמוד באוניברסיטה- אחרת איך תפגשי בנים? באמת, רעיון מצוין. אולי אלך ללמוד בישיבה כי שם יש המון בנים שאפילו בסגנון שלי.
וכמובן, איך אפשר בלי "אל תהיי בררררנית".
המשפחה שלך עושה ישיבות חירום בעניינך, סבתא שלך רוצה לוודא שאת יושבת בדייטים כנועה וקשובה ולא נותנת, חלילה, לאופי שלך לבצבץ. השכנים שלך מורידים תמונות מחזור של הבנים בישיבה מהבוידעם לבדוק אם מישהו שם עוד לא נשוי. המשפחה של הכלה הצעירה מתגייסת לעזרה במטרה הקדושה כדי לעשות רושם טוב לקראת החתונה ולהראות שהם לא משאירים פצועים במערכה. הנשים בבית הכנסת בשבת מחבקות אותך, האבלה, ומנחמות אותך במיני ניחומים. הגברים מישירים מבט ומאחלים "בקרוב אצלך" בתקווה אמיתית.
ואם מזלך ממש שפר עלייך, חברה של אמא שלך רואה אותך פתאום באוטובוס לירושלים, מתיישבת לידך, ובמשך כל הנסיעה, שעתיים וחצי, מספרת לך על נפלאותיהן של שבתות פנויים - פנויות, ולא מרפה עד שהיא סוחטת מימך הבטחה שתירשמי לשלוש בתור התחלה.
כולם אוהבים, כולם דואגים, וכולם מתאמצים וחשים לעזרתך לעזור לך לפתור את הבעיה הקשה אליה נקלעת. זה מאוד יפה ומתחשב, אבל בפועל לרוב לא יעיל ובעיקר מציק מאוד.
באותה תקופה כתבתי שיר שמשקף את העניין:
תודה. תודה לכל מי שמעולם,
לא אמר לי בקרוב אצלך, בסוף מתחתנים כולם.
תודה לכל אותם חכמים שהבינו באמת ובתמים,
שאין פה מקום לרחמים.
תודה לכל מי שהבין שגם חתונה,
היא תוצאה של תהליך, בטחון בה' ואמונה.
ולמרות שיש הרבה שמתחתנים מסביב,
מדובר בהחלטה גורלית, ולא בסתם תחביב.
ולכל אותם אנשי שהחליטו שאני מאחרת-
לא הכל עובד לפי חשבונכם, יש דברים שעובדים גם אחרת.
ואין טעם לחפש סיבות ולחשוב מי אשם,
כי אישה לאיש היא רק מהשם.
ולסיים נאחל לכל הרווקים
המתנה נעימה ובלי נודניקים.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".