כן, גם אלו שמנסות לצייר חיוך מוגזם נראות לי עצובות. ואולי זה פשוט בגלל שכל מסיכה, מעלה בי עצב מסוים. העובדה שאדם בוחר לכסות את הפנים שלו מול מישהו, או מול עצמו, גורמת לי לצביטה בלב. הדמות שעוטה המסיכה היא לפעמים אינדיקציה לפנטזיה מסוימת, או לרמה שבה מעוניין החובש להסתיר את מה שמתחת.
כמה פעמים חייכנו כי ציפו מאיתנו לחייך? כמה פעמים החמאנו רק כי לא ידענו מה לעשות עם המצב?
כמה פעמים סיפרנו לעצמנו סיפורים כדי לא להסתכל במראה על המציאות? כמה פעמים בחרנו בחירות על סמך סטנדרטים שלא היו שלנו בכלל והסברנו לעצמנו ולכולם כמה הן הגיוניות?
כמה לפעמים נוח לנו שמי שמולנו שם מסיכה. הילדים, בני הזוג, חברים, הורים.. כמה נוח לנו לפעמים להאמין למסיכות שלהם כדי לא להתמודד עם מה שמתחת? עם מה שיצריך ממני הגילוי? בא פורים ומאפשר לנו בדיוק ההיפך ממה שחשבנו. לא תחפושות. לא מסיכות.
דווקא המשתה, שמביא איתו שחרור של השליטה והאחיזה, הסרת המסיכות ליום אחד, הסתכלות נקייה מול המראה (תחת מסווה האלכוהול) שמאפשרת לנו לפגוש את עצמנו ואת מי שמולנו ב'נקי' שלו. בתנאים מוכתבים מראש: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כשלרגע הכל יתערבב בהכל -תיפתח לך ההזדמנות לעשות סדר אמיתי. יתרחב מגוון האפשרויות להסתכלות, עלינו ועל זולתנו.
יהיה שם מרחב מספיק בטוח לאפשר לעצמנו לאוורר את המסיכה, לבחון את עצמנו על חשוף ולבחור – מחזירים או מוותרים.
ויש לנו תפקיד כפול בסעודה הזאת, מצד אחד, לאפשר לעצמנו להסיר מסכות שלנו ומצד שני, לתת מקום למי שמולי לעשות בדיוק אותו דבר. וכן, זה מתחיל במשפחה. במעגל הכי קרוב שלנו ששם, לפעמים, המסיכות משחקות תפקיד ראשי יותר מבכל מקום אחר.
האם אני אאפשר לילד שלי להתגלות אלי במלוא הדרו על כל מה שזה מביא איתו? ולבן זוגי? ולחמותי? ולעצמי? האם אני מסוגלת לראות את עצמי? הזדמנות לחשיבה.
מי מאיתנו תסיים את החג צוהלת ושמחה – אני או המסיכה?