מאז שעמדתי על דעתי, היא מהווה עבורי מודל. היא המחוללת את הבלתי אפשרי. היא המבשרת את בשורת ה'מעבר. היא שרת התשתיות- שבונה קומות פיזיות ורוחניות בניין האומה.
היא אכפתית, פועלת ב'ראש גדול', ללא מורא. היא מופיעה פנים למי שבא להנמיך קומה, לכל מי שמבקש לקצץ את הכנפיים של אומה., היא חוגרת בעוז מותניה, ומביעה את אמרי פיה גם במקומות בהם דרושים תושייה ואומץ. ויש לה. בכמויות.
היא אם המורות- ועל ברכיה רבים התחנכו מבאר מים חיים, מנביעה מבעבעת של מים מתוקים ומרווים, של עוצמה ובטחון. היא הופיעה את ריבונו של עולם לרבים. היא מחוללת את שירת האמונה האלמותית.
מכל הנשים המופלאות בתנ"ך, הגלויות והנסתרות, אני הכי מתחברת לאישיותה. מרים הנביאה, פועה שמופיעה פנים לפרעה ולאביה, מחוללת באפיריון לפני הוריה, ובכך בונה את בית ישראל. 'מושיבי עקרת הבית', עקורת הבית, אם הבנים שמחה. אפרת , המיילדת האגדית, שמובילה את המרי הנשי הראשון בהיסטוריה ביחד עם אמה, שפרה, אך בצניעות ובענווה 'ותעמד מרחוק'. .שבזכותה עם ישראל פרה ורבה, ששה בכרס אחת, וכך הגיע מספרם לששים ריבוא ביציאת מצרים. זה החלק של הגינקולוגית שבי, שמחובר למציאות המיילדותית המרתקת הזאת, של הריונות מרובי עוברים ששרדו גם את הלידה.
אבל המרים, המחוללת, הנוטעת אמונה, זה החלק הגבוה יותר. ויש מי שמולידה בי הזדהות עם הדמות הזאת היום. מרים פרץ. אם הבנים. אם האימהות. אם הדמעות . עמוד הגבורה והתקומה. אבן שואבת, מרוממת שפלים. אם היא איננה מתאימה להדליק משואה ביום העצמאות- אז אין מתאים לכך כלל. היא שמלהיבה בלהב עוצמותיה את דור ההמשך- מובילה אותו בדרך הטוב והישר. היא שמדליקה את אש האהבה לארץ חמדה, שדם בניה ניגר בתוככי רגביה.
בני זכה להיות חייל של אלירז, הי"ד, כששירת כחייל בגולני בציר פילדלפיה בתקופת הגירוש. שמו של המפקד הנערץ עלה בלהט שוב ושוב על שולחן השבת, בשיח המשפחתי בלילות השבת הארוכות...
ויש את לאה. אף היא גם היא גיבורה. סמל ודוגמה לחיים של שליחות, של אידיאליזם, של אצילות נפש, ושל מסירות לעם ולארץ ולתורה. והיא מחכה להדליק משואה. או, לפחות, להדליק נר נשמה. אבל כל עוד הדר, בנה, לא יגיע לקבר ישראל, האש יבער בתוכה, ולא ישקוט. היא לא מבקשת שחרור מחבלים. היא מבקשת לתת מענה הולם לאכזריות הבלתי נסבלת של שונאינו. זאת אצילות נפש. זאת חשיבה שאיננה פרטית. היא כללית. והיא כל כך צודקת.
אני מבקשת, שעד הרגע המיוחל בו ניוודע שהבנים חזרו והובאו לקבורה בקבר ישראל, נספור את ספירת הימים מאז נלכדו במלתעות מנהרות עזה. אין מתאים יותר מאשר ימי ספירת העומר לאחדות הלבבות סביב הכאב שהוא איננו פרטי. הוא לאומי. הדר ואורון הם בנינו.
כמה ימים עברו מאז, וכמה עוד יעברו עד שנראה את שיבת הבנים לגבולם?