ביום ראשון אחר הצהריים, ז' שבט תשע"ו, הייתה שכנתנו בעתניאל דפנה מאיר עסוקה בענייני הבית. נער פלסטיני בן שש עשרה מהכפר הסמוך חדר ליישוב מצויד בסכין, ניגש לבית משפחת מאיר שצמוד לשביל הביטחון ודקר את דפנה למוות בפתח ביתה. דפנה הייתה חברה שלנו, אישה דומיננטית ופעילה מאוד ביישוב והרצח של דפנה הכתה את כל הקהילה בהלם.
בבוקר למחרת יצאה לווייתה מרחבת בית הכנסת בעתניאל להר המנוחות בירושלים. אך באותו יום התרחש גם אירוע נוסף. אפרת, בת היישוב, הייתה אמורה להינשא לשי, תלמיד הישיבה שלמד אצלי באותה שנה. אני הייתי אמור לסדר חופה וקידושין.
איך מתגברים על הפער הזה בין המוות והחיים? איך עוברים מאֵבל על החורבן שחווינו לשמחה על בית חדש שנבנה? יום אחרי שחייהם של בני משפחה אחת ביישוב נפגעו אנושות, משפחה אחרת חגגה את יום שמחתה.
החופה הייתה קשה. נסעתי מהלוויה בירושלים לחתונה במצפה יריחו. במעמד החופה ניגשה מעיין, בת היישוב וחברה של אפרת הכלה שנישאה כמה חודשים קודם לכן, וביקשה לדבר. היא הקריאה הודעה שדפנה שלחה לה כמה ימים לפני חופתה, מסר אישי שהפך לרלוונטי גם בנסיבות הנוכחיות. לפני החתונה שלה, הייתה מעיין מוטרדת מכל מיני דברים שמטרידים כל כלה. היא שיתפה את דפנה בהתלבטויות שלה "הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם", הקריאה מעיין את תשובתה של דפנה אליה. "הוא ברא את העולם הזה, הוא מטפל בו. אל תטרידי את הראש היפה שלך בדברים האלה".
אחר כך ניגשתי אני לדבר. הייתי נרגש מאוד. הכל נפל עלינו בהפתעה גמורה, ולא ממש התכוננתי לזה. "אני רוצה לומר לכם משהו חשוב", פתחתי בפנייה לאפרת ולשי. "להיות חלק מעם ישראל אומר שכולנו חלק מאותה משפחה. בזמן של כאב, עלינו להרגיש את הכאב עד הסוף. מאותה סיבה, בזמן של שמחה עלינו לשמוח עם כל הלב. הבוקר היה עת לכאוב. אבל הערב, כולנו שמחים בשמחה שלכם. הגמרא אומרת שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. הבוקר התאבלנו על החורבן. עכשיו נשמח על הבניין".
פניתי לאפרת ולשי. "אנחנו יודעים שהכלל הגדול של התורה הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. לדעת האר"י, עיקר קיום המצווה הוא באהבה שבין בני הזוג. מהיום הזה אתם יכולים לקיים את המצווה הזו בהידור.
האר"י מלמד אותנו שאדם צריך לקבל על עצמו את המצווה הזו בכל יום מחדש. הוא תיקן נוסח מיוחד שנוהגים לומר לפני תפילת שחרית: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, לאהוב כל אחד מישראל כנפשי וכמאודי".
אני מרגיש שאם כל יום צריך לקבל את זה על עצמנו, ודאי שלפני שכורתים את ברית הנישואין ומתחתנים ראוי לפתוח את החופה בקבלת המצווה".
"שי ואפרת", אמרתי לחתן ולכלה. "אני מבקש שתקבלו על עצמכם את הקבלה של האר"י הקדוש. אתה תכוון במיוחד על אפרת, ואת תכווני במיוחד על שי. החברים הנפלאים שנוכחים כאן היום יכוונו על שניכם".
מאותו יום והלאה, בכל חתונה שאני נמצא בה, אני פותח בהנחיית החתן והכלה לקבל על עצמם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לפי פירושו של האר"י הקדוש – החתן על הכלה והכלה על החתן.
יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת עתניאל, ספרו "החיים כסיפור" יתפסם בהוצאת גילוי.