"בעלי פראמדיק ומתנדב באחד הארגונים של הצלת חיים. יש מצבים שהוא צריך לקבל החלטה האם לצאת להציל חיים או לוותר (לרוב בדקה ה90) על משהו שאנחנו רוצים. יאמר לזכותו שהוא תמיד שואל ומתייעץ איתי מה נכון לעשות – הבעיה היא שאני לא מצליחה לומר "לא". זה עניין של חיים ומוות! מבחינת השכל וכלל ישראל אני מבינה שזו החלטה נכונה, מהמקום הרגשי קשה לי כי זו הקרבה אינסופית. אני בן אדם שפועל המון מתוך מצפון מאז שאני קטנה ולכן במצבים כאלו קל וחומר שזה קורה. מה לעשות?"
כשזוג בונה בית בישראל הוא יודע שהבית שהוא יבנה לא יהיה רק בית פרטי, אלא ממש כפשוטו – בית בישראל. בית שהוא מגדלור של טוב, נתינה וחסד. אני מאמינה שכל זוג, ולא משנה אם הוא שומר תורה ומצוות או לא, צריך לבחור ערכים או ערך שהבית הולך לפיהם. מעבר לערכים הבסיסיים של כבוד הדדי, אהבה ושלום ורעות – עוד איזושהי משימה או שליחות שהם רק שלהם, שמייחדים את התא המשפחתי שלהם.
ב"ה ואיזו שמחה גדולה שאתם מצאתם את הערך שלכם – ערך של הוספת חיים לעולם, ערך של נתינה לאחר ולזולת. ממה שאני שומעת ממך את שמחה בערך הזה ורואה בו חשיבות, שזה כבר טוב, השאלה היא יותר מה קורה כשהערך הזה נפגש עם המציאות? מה קורה כשלא מגיעים למצב של בחירה בערך אלא תחושה שאנחנו מקריבים משהו עבורו?
והאמת היא שזו שאלה מאוד גדולה, שאלה שאני לא בטוחה שהתשובה נמצאת אצלי אלא אצלכם ורק אתם יודעים מה נכון לכם, אבל אני כן רוצה לתת נקודה למחשבה וקריאת כיוון:
נקודות למחשבה
1. בין מאמץ להקרבה – כשאתם בוחרים בערך לחיות על פיו, זו לא תמיד הבחירה הקלה והפשוטה. יהיו ימים שתחברו בערך הזה מתוך שמחה ובפשטות ויהיו ימים של קושי. ואולי זה גם מה שעוד יותר מייחד את הערך עצמו – שהוא לא מגיע תמיד באופן חלק. לצד זאת יש גבול דק בין מאמץ להקרבה. יש רגעים שבהם צריך להבין שלא אתם משרתים את הערך אלא הוא משרת אתכם. אני יודעת שזה משהו שקשה לשמוע לגבי הצלת חיים אבל בסוף יש גם את הבית שלכם, וכבר אמרו גדולים ממני: עניי ביתך קודמים וחייך קודמים לחיי חברך. אני לא אומרת את זה ממקום של פסיקת הלכה אלא ממקום של הגיון פשוט ובריא שבו אי אפשר שבשם הערך תרמסו את הבית שלכם. ועוד יותר אי אפשר להגיע למקום של קרבנות (שימי לב, זו אפילו לא הקרבה אלא תחושת מרמור עמוקה בשם הנתינה הזו).
2. אצל מי הבחירה – את כותבת שבעלך תמיד שואל ומתייעץ איתך מה לעשות. אני חושבת שזה מקסים וכמובן ראוי להערכה. ולצד זה אני רוצה להוסיף שאני לא בטוחה שהבחירה צריכה להיות "רק שלך" או "רק שלו" אלא בחירה משותפת של שניכם. את מכירה את בעלך יותר טוב ממני אבל האם יכול להיות שהוא שואל את דעתך גם כדי להתייעץ איתך אבל גם כדי שאת זו שתקבלי את ההחלטה? הרי בסוף אם את מחליטה שהוא יצא, ככה יש לך פחות אופציה להתמרמר. אני לא כותבת את זה כדי חס וחלילה לגרום לקרע ביניכם אבל כן לחדד את הנקודה שבסוף זו לא החלטה של אחד מכם שהאחר מתמרמר עליה או מייצר רגשות אשם אלא של שניכם ביחד, כזוג. אני חושבת שכדאי שתדברו על זה ביניכם ותקבעו את גבולות הגזרה שלכם, מתי כן מתאים ומתי לא. ברגע שיהיו הגבולות ותהיה המסגרת לא תצטרכו לקבוע כל פעם מחדש ולהיקרע בבחירה.
3. אשמה ומצפון – זו הנקודה שהיא יותר עמוקה מבין ה3 ובעיני היא השורש של הכל. אני לגמרי מבינה את המקום שלך של המצפון ושל האשמה בזה שאת לא עוזרת לאחרים וממליצה לך בלי קשר לפנות לייעוץ בנושא כדי לעשות שלום עם עצמך ועם נפשך. אני רוצה לומר לך שבסוף אשמה, למרות שיש בה משהו שחושב על האחר, יש בה גם קצת גאווה ומחשבה כזו שהחיים והמוות בידיך. את עושה השתדלות וברור לי שאת אישה טובה שרוצה בטובת האחר, אבל אם אדם יחיה או ימות לא תלוי בך אלא בידי ה' יתברך והעבודה שלך זה להפריד בין אשמה אמתית כי את באמת אחראית לבין אשמה מדומה לנושאים שאת לא אחראית לגביהם. אני בטוחה שאם תאמרי לא זה לא יגרום לזה שבכל פעם תסרבי אלא רק מדי פעם, וזה גם בסדר. איך אמרה לי פעם מישהי חכמה? לומר לא לאחר, זה לומר כן לעצמי ולעוד הרבה דברים טובים אחרים.
מחבקת אתכם ומאחלת לכם שתמשיכו להציל נפשות רבות ולעשות גם לנפש שלכם.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.