המלחמה שמתנהלת בימים אלו מספקת רגעים הזויים רבים בגזרת הדייטים. ככה סיפרה לי חברה טובה שלי, נטלי:
אני גרה ביישוב ממש קרוב לגבול בצפון, והיישוב שלי היה אחד מהיישובים שהתפנו בעקבות המצב הביטחוני. כבר מעל חודש שאנחנו חיים בבית מלון, וזה אולי נשמע כיף למי שלא חווה את זה, אבל תנו לי להגיד לכם: זה סיוט. בבית של ההורים היה לי חדר פרטי משלי, ועכשיו אנחנו ארבע אחיות בחדר אחד, אני בת העשרים וחמש, אחותי בת העשרים ושתיים, עוד אחות בגיל תיכון ועוד אחת בת שבע.
החלטתי לארגן פעילויות לילדים המפונים במלון
בימים הראשונים אחרי שהגענו למלון חשבתי שאני משתגעת, האחיות שלי רבו כל הזמן אחת עם השנייה, לא אהבתי את האוכל במלון ורק התגעגעתי הביתה כל הזמן. רוב החברות שלי בכלל לא מהיישוב שלנו אלא ממקומות אחרים בסביבה שלא התפנו, ולא יכולתי להיפגש איתן ולפרוק קצת את הרגשות השליליים שהציפו אותי.
אחרי כמה ימים שמתי לב שהרבה מהילדים הקטנים ביישוב מסתובבים סתם ברחבי המלון בלי שום תעסוקה. ההורים שלהם לא היו במצב מתאים להתחיל להעסיק אותם, והם פשוט רצו בכל הכיוונים והציקו לאנשים. בימי שגרה אני סטודנטית לתואר שני בחינוך, וחשבתי שאם אמצא לעצמי תעסוקה אני בטח ארגיש יותר טוב, אז הודעתי לכל ההורים שאני אארגן פעילויות לילדים מדי יום, שיוכלו לתת להורים קצת שקט. גייסתי את האחיות שלי ויחד חשבנו מה אפשר לעשות.
התחלתי לדבר עם הבחור שאחראי על התרומות
היינו צריכות ציוד יצירה ומשחקים, וחיפשנו מאיפה אפשר לקבל תרומות. מישהו נתן לי מספר של בחור בשם גיא שאחראי על גיוס תרומות למפונים, אז התקשרתי אליו לשאול אם הוא יצליח לסדר לנו תרומות של חומרי יצירה. השיחה איתו הייתה ממש נחמדה, הוא הבטיח שהוא ישיג לנו כל מה שאנחנו צריכות, וכבר באותו ערב התייצב במלון עם שני ארגזים מלאים בחומרים ובמשחקים עבור הילדים המאושרים.
מאז גיא ואני התחלנו להיות בקשר טלפוני, מדי כמה ימים הייתי מתקשרת אליו שישיג לי ציוד כזה או אחר - ממתקים לילדים, סביבונים לחנוכה ועוד - והוא תמיד היה מבטיח שיעשה את זה ובאמת מביא את הכל.
בכל פעם שהוא הגיע נשארנו לדבר קצת יותר. הוא סיפר לי שלא גייסו אותו כי הוא נפצע בזמן השירות הסדיר שלו והעיניים שלו קצת נפגעו. הפרופיל שלו ירד משמעותית והוא לא יכול לשרת יותר שירות קרבי. במקום זה הוא נוסע בכל הארץ ועוזר למפונים מהדרום ומהצפון בכל מה שהם צריכים. העדינות שלו וההתגייסות שלו עבורנו מצאו חן בעיניי. השיחות שלנו התארכו, גם בטלפון וגם פנים אל פנים. כל המשפחה שלי כבר הכירה אותו וכולם חיבבו אותו מאוד. אמא שלי התחילה לזרוק רמזים שאולי כדאי לי להתחיל איתו, אבל אני התביישתי וגם לא ידעתי אם החיבה הזו בכלל הדדית. אולי הוא מצא חן בעיניי אבל הוא לא מרגיש ככה? הוא סיפק לנו עזרה כל כך גדולה שפחדתי שאם זה לא ילך בינינו, הוא יעדיף להפסיק להגיע.
מול החנוכייה הוא הציע לי לצאת איתו לדייט
בחנוכה ארגנו לכל השוהים במלון הדלקת נרות חגיגית, והזמנתי את גיא להצטרף. עמדנו ביחד בזמן שהדליקו את הנרות וחילקו סופגניות מהארגזים שהוא הביא מאיזו מאפייה. אני פניתי לארגן פינת יצירה לילדים לכבוד חנוכה, וגיא עזר לי לסחוב שולחנות וכיסאות. פתאום הוא אמר, "נטלי, את יודעת, רציתי לשאול כבר מזמן אבל התפדחתי. מוקדם יותר היום שמעתי שיעור על חנוכה ואומץ והחלטתי שאני צריך להיות אמיץ יותר. אז, רציתי לשאול - תסכימי לצאת איתי לדייט?".
הוא הסתכל עליי בתקווה, ואני הרגשתי איך החיוך מתפשט לי על הפנים. "כן!", אמרתי בהתרגשות, "למען האמת גם אני רציתי לשאול אותך, אבל פחדתי מדי". הוא חייך אליי, "אז קבענו". הילדים התקרבו אל השולחן, רועשים ומתוקים כרגיל, יחד עם האחיות שלי שהגיעו לעזור. החנוכייה דלקה מאחור, מביסה את החושך. ולצידי עמד בחור נהדר, שלא הייתי פוגשת אם לא הייתי מגיעה למלון הזה. בסוף הכל יצא לטובה, והמציאות הוכיחה לי שגם בחושך הגדול אפשר למצוא אור אם רק מתאמצים לחפש.