החגים המתקרבים מזמנים לרווקים ולרווקות רגעים לא קלים מול חברים ומשפחה. התזכורת לכך שעברה עוד שנה והם לא התחתנו, המראה של האחים או בני הדודים הצעירים יותר שכבר הקימו משפחות, ובעיקר הערות חסרות טקט מצד נשמות טובות.
אני אדם מאוד משפחתי ואני אוהבת לבלות עם המשפחה ולעשות איתם את החגים. תמיד היה לי ברור מאליו שבחגים צריך להיות בחיק המשפחה, גם אם לפעמים זה יותר מאתגר מתקופות אחרות. אבל שנה אחת הייתי במצב נפשי לא משהו, האווירה של החגים המתקרבים הכניסה אותי לדיכאון קל, וכשסיפרתי על זה לחברה היא הציעה לי לבוא לעשות את ראש השנה אצלה.
ההורים לא הציקו לי בשאלות
התלבטתי בזה מאוד, כמעט לא ישנתי באותו לילה מרוב מחשבות, אבל היה נראה לי ממש הזוי לעשות חג בלי ההורים והמשפחה והתפילות המוכרות. דמיינתי איך אשב בבית כנסת זר, איך אשן במיטה לא מוכרת ואוכל מאכלי חג שאני לא רגילה אליהם, והמחשבה העציבה אותי. החלטתי לסרב לחברה ולהישאר בבית, מקווה שאצליח בכל זאת לעבור את הימים הבאים בטוב.
ההורים שלי היו מתחשבים מאוד, לא הציקו לי בשאלות ולא ציפו ממני שאשמח בכוח ואעמיד פנים שלא אכפת לי שהשכנים מארחים כמה ילדים נשואים יחד עם כל הנכדים. זה כן היה אכפת לי, לשכנים הייתה בת צעירה ממני, ולא יכולתי להפסיק לערוך בראש שלי את ההשוואה ביני לבינה ולתהות למה היא כבר נשואה עם ילד ואני עדיין לא.
כל עוד את רווקה את עדיין לא נחשבת מבוגרת
ערב החג עבר בשלום, אפילו הצלחתי להתעודד קצת, ובבוקר היינו מוזמנים לחברים של ההורים לסעודת החג. כבר כשנכנסנו הבנתי שזה לא הולך להיות קל. החברים הזמינו כמה משפחות וחצו את החדר לשולחן ה"מבוגרים" ושולחן ה"ילדים". את הרווקים - אני בת העשרים, אחותי בת התשע עשרה ואחי בן השבע עשרה - הם הושיבו בשולחן הילדים. את הבן הנשוי שלהם, בגילי, הם הושיבו עם אשתו בשולחן המבוגרים, יחד עם בת נוספת של חברים, שהייתה קטנה ממני בשנה. המסר היה ברור: כל עוד את רווקה את עדיין לא נחשבת מבוגרת, וברגע שהתחתנת, גם אם לפני שנייה סיימת תיכון, את כבר חלק מהגדולים.
החלטתי להתייחס לזה בתור בדיחה ולא לקחת ללב, אבל משם זה רק החמיר. כשהלכתי לעזור לבעלת הבית עם האוכל, היא הפציצה אותי בשאלות ואז הכריזה שאני מתאימה בול לאחיין שלה. היא סיפרה על כך לכל הנוכחים והכריחה אותם להסכים איתה. היא אמרה שבמוצאי החג היא תתן לו את המספר שלי. לא ראיתי דרך לצאת מזה בלי להיות מאוד לא מנומסת אז לא אמרתי כלום, רק חייכתי לעצמי ותכננתי איך אני מגניבה רעל לצלחת שלה.
דיברו עליי מאחורי גבי
זה נמשך ונמשך, הערות עליי שנלחשו מאחורי גבי, התעקשות על סיפור תובנות מחיי הנישואים וגם רמיזות עבות שאני בררנית וככה לא אתחתן לעולם. כשיצאנו משם בסיום הארוחה לא הייתי בטוחה אם אנחנו בראש השנה או בפסח, כי לגמרי הרגשתי שיצאתי מצרה לגאולה. קצת אחרי שיצא החג קיבלתי טלפון ממספר בלתי מזוהה. על הקו היה האחיין של אותה גברת. מסתבר שהיא אמרה לו שכבר הסכמתי לצאת איתו ושאני מחכה לטלפון כדי לקבוע איתו מקום ושעה. הוא היה די נבוך לגלות שזה לא בדיוק היה ככה, אבל הסכמנו שאם כבר יצא לנו לדבר אז כבר נקבע ומה שיהיה - יהיה.
נפגשנו אחרי יומיים. בניגוד לדודה המעצבנת שלו, הבחור דווקא היה חמוד. בסיום הפגישה הוא שאל אם אני אסכים לפגישה שנייה, ולמרבה ההפתעה של שנינו, אמרתי לו שכן. למדתי מזה שגם לאדם הכי מעצבן בעולם יכול להיות חוש טוב לשידוכים, ושלא כדאי לפסול על הסף רק בגלל שאני לא אוהבת את השדכנ/ית. מצד שני, זו הייתה הפעם האחרונה שהסכמתי ללכת עם ההורים לאכול אצל אותה אישה, ויכול להיות שפספסתי עוד הצעות טובות. כי עם כל הכבוד לחוש השדכנות שלה, הבריאות הנפשית שלי הייתה חשובה לי יותר.
הסביבה צריכה להיות מכילה ותומכת
הייתי רוצה שהסיפור הזה יגיע לאנשים שחושבים שאם הם רק יתנו הערה אחת אז הרווק או הרווקה "יתאפסו על עצמם", "יפסיקו להיות בררנים" ו"יתחילו לחפש ברצינות". אין אדם שרוצה להתחתן ולא מחפש ברצינות, אין אדם שרוצה להתחתן ולא הולך לו שלא מצטער על זה ולא מנסה לחשוב כל הזמן מה לא בסדר איתו ולמה הוא עוד לא מצא את החצי השני שלו. הסביבה צריכה להיות מכילה ותומכת, צריכה לתת לו מקום בטוח לחזור אליו ולצאת ממנו, ולא להוריד לו עוד יותר את הערך העצמי ואת מצב הרוח. אנחנו אף פעם לא יודעים מה עובר על אדם שעדיין לא התחתן, לכמה טיפולים הוא הלך ומה הוא עושה בשביל לקדם לעצמו את העניין הזה, וההערות האלה לא עוזרות בכלל.
לקראת החגים המתקרבים אני מקווה שזה המסר שיצא מכאן לכולנו - תרפו מהרווקים, תדברו איתם על העבודה שלהם ועל התחביבים שלהם ואל תתנו להם להתחרט על הרגע שבו הם החליטו לעשות איתכם את החג.