השבוע צויין, ביוזמת הרב יוני לביא, "חג השדכנות המגזרית". אני רוצה, ברשותכן, לתת במה לרווקה הממורמרת שבי ולפנות הפעם לשדכניות:
היתה לי חברה-שדכנית שניסתה לעזור לי, עם המון כוונות טובות.
יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה לי: "יש לי חברה כזו שמכירה הרבה אנשים. תתקשרי אליה, תגידי שאני שלחתי אותך, אולי יהיה לה רעיון למישהו בשבילך".
הרגשתי מוחמאת, התגברתי על המבוכה והתקשרתי בנסיון לייצג את רווקותי בכבוד (הרגשתי יותר כמו פרוייקט אתגרי, רווקה מבוגרת שמקבצת נדבות של שידוכים). כשהיא ענתה, הצגתי את עצמי והסברתי איך הגעתי אליה.
"שעות קבלת שיחות השידוכים הן בין 21.00 ל22.00", היא קטעה אותי באמצע המשפט והפטירה ביובש. הבנתי שזו לא עוד שיחה עם חברה של חברה, אלא שהופניתי ללא ידיעתי לשדכנית אחרת. גמגמתי התנצלות, והתקשרתי שוב בשעה החוקית. ניסיתי להסביר שהיתה כאן אי הבנה, היא לא כל כך הקשיבה, אבל הזמינה אותי להגיע לפגישה בקריית משה ונקבה יום ושעה.
הגעתי לפגישה בערב שנקבע. התלבשתי יפה, התגנדרתי והתאפרתי כיאה לפני פגישה עם שדכנית. חיפשתי את הכתובת שניתנה לי, ונכנסתי למבנה שהתגלה כבי"ס יסודי.
בתוך אחד ממבני הכיתות, שהיו מטונפות, היתה קבוצה של נשים שעסקה בטיאטוא, ניקוי וסידור הכסאות והשולחנות. מובכת ומושפלת עד עפר שאלתי בגמגום אם האישה שאיתה קבעתי נמצאת. "אני כאן", הפטירה לקונית אישה שהיתה באמצע לטאטא ערימות זבל בלי להעיף לעברי ולו מבט.
מרוב מבוכה וחוסר אונים לקחתי את המטאטא שלה ואמרתי: "תני לי לעזור לך".
כשסיימתי לנקות, קבוצת הנשים התיישבה במעגל, ורק אז הבנתי שזהו מפגש של שדכניות. הרגשתי איך הדם אוזל לי מהפנים; טעות אחת שלי ויוצא לי שם רע אצל כל השדכניות האלה. הן התחילו בישיבה שלהן, ואני הבנתי שאני צריכה להתפוגג משם ומהר. כולן התעלמו מנוכחותי התמוהה, גם זו שהזמינה אותי ל"פגישה" לא טרחה לומר לי מילה מהרגע שנכנסתי לשם ועד שהלכתי.
יצאתי משם נבוכה ומושפלת כמו שלא הרגשתי מימיי. היום הייתי עושה שם מהומות עולם, אני אישה נשואה וחזקה. אבל אז? אז הייתי רווקה סוג ד' מאותגרת שידוכים, מקבצת נדבות. לא היו לי כלים או מילים או אומץ לגשת, לשאול, לברר.
אם הייתי זוכרת מי היתה השדכנית ההיא, אולי הייתי מתקשרת בין 21.00 ל22.00 לומר לה כמה ההתנהגות שלה הכאיבה, ושאולי כדאי לשקול שנית אם מתאים לה לשדך.
אבל אני לא זוכרת.
ואני רוצה לומר לכן, שדכניות יקרות: שדכנות זה עיסוק קדוש אך מפרך שלא מתאים לכולן. אם אתן בוחרות לעסוק בשידוכים זה נפלא, אבל תהיינה עם יד על הדופק שאתן לא מאבדות צלם אנוש.
למרות שזה עשוי להרגיש כך, את לא כאן להציל את העולם, הקב"ה מזווג זיווגים ורווקים יתחתנו גם בלעדייך.
ואם אין לך הצעה רלוונטית- לפחות אל תקחי לרווק/ה את טיפת הכבוד העצמי שעוד נשארה לה/ו.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".