ויקרא את שמם אדם
בפירושו של רבנו בחיי לפרשת בראשית מצוי קטע פרשנות בעל אופי חיובי מובהק כלפי האישה, שיש בו משום הכרה ברורה בערכה העצמי: "'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם', מכאן שהאשה ג"כ נקראת 'אדם', כי היא מכלל המין האנושי, ויש לה עִקר גדול, וכן כתוב בפירוש 'כתפארת אדם לשבת בית'" (ישעיהו מד, יג) (בראשית ה, ב, מהדורת הרב שוול עמ' צה).
בדברי רבנו בחיי מובא תחילה לימוד שהאישה אף היא כלולה בקטגוריה "אדם". מכאן מוסיף הוא לציין כי האישה נמנית גם היא על המין האנושי, ויש לה "עִקר גדול", מושג שהוראתו היא שנודעים לה חשיבות מרובה וערך רב מצד עצמה. לקראת סיום מזכיר רבנו בחיי כי לתפיסה בדבר כינוי האישה "אדם", נמצאים תימוכין במקרא.
יש להשקיף על קטע הביאור הזה על רקע דבריו האחרים של רבנו בחיי לפיהם האישה טפלה בבריאה והגבר הוא "עיקר ביצירה לבדו" (בראשית ב, יח, עמ' עב-עג). כמו כן הוא כותב כי ההתייחסות לנשים כ"בֵית יַעֲקֹב" ולגברים כ"בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג) היא משום "שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר" (בראשית לב, ל, עמ' רפו). ככלל אפשר לומר כי ניכרת בהידרשויותיו השונות של רבנו בחיי כלפי האישה וכלפי דמויות נשים מקראיות אמביוולנטיות מסוימת.
אפשר להצביע על שני מקורות עיקריים הניצבים בבסיס ביאורו של רבנו בחיי לכתוב "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". המקור הראשי שיש בידינו הוא קטע במדרש לקח טוב לרבנו טוביה בן אליעזר, בן המאה האחת עשרה, לכתוב הנדון בבראשית: "'ויקרא את שמם אדם'. בין זכר ובין נקבה שמם אדם, שנאמר 'ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית', כך א"ר יהודה ב"ר סימון" (מדרש לקח טוב, בראשית ה, ב, מהדורת בובר עמ' 31). אלעזר גרינהוט שיער כי מקור הקטע בלקח טוב הוא מדרש ילמדנו (ספר הלקוטים, חלק ששי, בראשית, אות מז, יז ע"א), כאשר ידוע שרבנו טוביה שאב מקובץ זה (שלמה בובר, מדרש לקח טוב, מבוא, עמ' 38–39). עם זאת, אין בידינו ראיה להנחתו של גרינהוט, או מידע על מקורו הראשוני של הקטע. הרב שוול מונה במבואו לביאורו של רבנו בחיי על התורה (עמ' 14) את מדרש לקח טוב, הידוע בשם "פסיקתא זוטרתא", כאחד ממקורות שאיבתו, והדגים זאת בדוגמאות אחדות. הקטע הנדון לא נמנה ביניהם, ולמעשה הרב שוול לא ציין את מקורו, ואולם אין להוציא מכלל אפשרות שרבנו בחיי נטל את דבריו מלקח טוב.
דרשתו המקורית של רבי יהודה ב"ר סימון לא הגיעה לידינו, אולם מקבילה רעיונית חלקית מצויה בבראשית רבה: "אמר ר' הונא היכן מצינו שניקראת חוה אדם 'כתפארת אדם לשבת בית'" (בראשית רבה, כא, ב, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 199). מעניין לציין כי בהבאת הקטע בפירוש חזקוני לרבנו חזקיה בן מנוח, מובאת אסמכתא מקראית נוספת: "ועוד כתיב 'ונפש אדם מן הנשים'" (במדבר לא, לא) (בראשית א, כו, מהדורת שוול עמ' י).
מקור נוסף שהשפעתו ניכרת על רבנו בחיי בביאורו הנדון בספר בראשית, הוא פירוש הרמב"ן על אתר: "וטעם 'ויקרא את שמם אדם', מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי, הזכיר כי הא-להים קרא הזוג הראשון בשם זה, מפני שכולם בהם בכח, ועליהם הוא אמר 'זה ספר תולדות אדם'" (בראשית ה, א) (רמב"ן, בראשית ה, ב, מהדורת שוול עמ' מז).
העולה מדברינו הוא שרבנו בחיי עיבד ועיצב בחלקו את נוסח המקור ממדרש לקח טוב, תרגם אותו ללשון זמנו, ולאחר מכן שילב אל תוך הביאור את הרעיון המצוי בפירוש הרמב"ן שהמילה "אדם" כוללת את כלל המין האנושי.
נבואת נשים
התפיסה המובעת בביאורו של רבנו בחיי לבראשית ה, ב אין להשקיף עליה כְּעַל פרשנות תיאורטית ויחידאית המנותקת מכל הֶקְשֵׁר, אלא הרעיון המוזכר בה זכה למהלכים ונודעה לה השפעה ישירה על קטע ביאור מרכזי בדבר מעלתן של נשים, הקטע המוסב על שירת מרים (שמות טו, כ, עמ' קלה).
במהלך ביאורו של רבנו בחיי לספר שמות הוא נדרש לתופעה של נבואת נשים, בכותבו: "ומה ששורה הנבואה על אשה, נראה לומר שאין לתמוה, שהרי מין האדם היא, ואדם נקראת, שנאמר: 'ויקרא את שמם אדם'" (בראשית ה, ב). נראה בבירור לומר כי מקור דברי רבנו בחיי אלה הם דבריו הראשיים והעקרוניים בספר בראשית, ואפשר להבחין בזיקה ישירה ביניהם הן בתוכן והן בלשון, שהרי בבראשית שם כתב בחלק הפותח את קטע הביאור בלשון קרובה מאוד: "'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם', מכאן שהאשה ג"כ נקראת 'אדם', כי היא מכלל המין האנושי...".
קיימת הרמזה נוספת לביאור בבראשית בהמשך פרשנותו של רבנו בחיי בשמות, בקטע שבו הוא עומד על תרומתן הייחודית של דמויות נשים מקראיות אחדות: "ועוד תמצא עקרים גדולים שבתורה מפורשים על ידי נשים כענין העולם הבא הנקרא 'צרור החיים' על ידי אביגיל, וענין תחיית המתים וסדרי תחִנה על ידי חנה, וענין הגלגול על ידי התקועית, וכל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עִקר". מילים אחרונות אלה יש לבאר במשמעות שהאישה אינה הוויה משנית וטפלה, אלא יש לה מקום מכובד ומרכזי ונודעת לה חשיבות מרובה, בדומה למילים "ויש לה עִקר גדול" בביאורו לבראשית ה, ב.
אפשר להטעים כי קטע הפרשנות של רבנו בחיי לבראשית ה, ב משמש רעיון מסגרת להידרשותו בספר שמות לנושא של נבואת נשים. ביאורו בעניין תרומתן הייחודית של נשים ספציפיות לעולם הרוח מהווה אילוסטרציה מעשית של דבריו התיאורטיים והלאקוניים יותר המצויים במקומם הראשי בבראשית. לאמור: החשבת האישה כבעלת ערך עצמי היא מציאות שהתגלמה בפועל, בין היתר בדמויות נשים בתולדות עמנו. קטע זה בבראשית היה כפי הנראה קטע מכונן עבור רבנו בחיי, עד שבחר לעשות שימוש ברעיון המובע בו בדבריו הנרחבים יותר בספר שמות. אמנם ההדגמות מוסבות על נשים מקראיות דגולות, אולם בדבריו העקרוניים בבראשית אין מצוי צמצום כלשהו. בנוסף, בכוחן של הרמיזות המובהקות בספר שמות אל קטע הביאור בספר בראשית להצביע על כך שאין הביאור בבראשית מוסב על ההוויה שלפני החטא, בגן עדן מקדם, וכמו כן, הן מבטלות את האפשרות שהדברים מתייחסים לכוח ההולדה של האישה.
העמידה על הזיקה הישירה בין קטע הביאור של רבנו בחיי בספר בראשית לבין פרשנותו המוסבת על שירת מרים, זוֹרַעַת אפוא אור חדש על שני קטעי הביאור כאחד.
נביאוֹת כנגד ספירות
לאחר דברי רבנו בחיי בפירושו לשמות "אבל יש לה עִקר", מוסיף הוא לציין: "ודרשו רז"ל במסכת מגילה: שבע נביאות הן אלו הן, שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר, וזה שבע מדות המקבלות, וזה מבואר". בדבריו אלה מוזכרת הקבלה בין שבע הנביאות המנויות במגילה (יד ע"א-ע"ב) ובין שבע הספירות בקבלה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ככל הידוע, הקבלה זו מובאת לראשונה בכתבי רבנו בחיי, אולם תפיסה זו עתידה הייתה לזכות לפיתוח ולהרחבה בחוגי מקובלי צפת, גורי האר"י, וכן בקרב מקובלים מאוחרים יותר (ראו בפירוט המאמר פרי עטי "שבע נביאות ושבע ספירות – עיונים בפרשנות קבלית", שהתפרסם בכתב העת דעת, 44). בדברי רבנו בחיי מבוטאת התפיסה החשובה הקושרת בין דמויות נשים לבין הספירות בקבלה, תפיסה המעצימה את דמותן של הנשים.
בְּמַעֲלַת זְכָרִים
קטע ביאור נוסף בכתבי רבנו בחיי, אשר מן הראוי להפנות את תשומת הלב אליו, מוסב על המיילדות העבריות, ומצויה בו הדגמה של האפשרות הנתונה בידי נשים להתעלות למעלת זכרים. יש להקדים ולציין כי רבנו בחיי נוקט בגישה שהמיילדות היו יוכבד ומרים (סוטה יא ע"ב). על נשים אלה אומר הכתוב: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כא). רבנו בחיי בביאורו לשמות על אתר (עמ' יב-יג) מדייק בציינו כי ראוי היה לנקוט כלפיהן לשון נקבה, "לָהֶן", כפי שמצאנו קודם לכן: "וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה" (שמות א, יח). הוא אף מצביע על תופעה דומה של שימוש בלשון זכר כלפי נשים בהקשר לבנות יתרו. בפרשתן נאמר תחילה "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם" (שם ב, יז) בלשון זכר, ואילו בהמשך אותו הפסוק עצמו נזכר: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" והמילה "וַיּוֹשִׁעָן" היא לשון נקבה. עם זאת, חיוני להעיר כי מכל מקום המילה "צֹאנָם" בסוף הפסוק היא בלשון זכר (ועיינו עוד יעל לוין, "'ויעש להם בתים' – כשהתנ"ך מדבר לנשים כמו לגברים", אתר כיפה, כ"א בטבת התשע"ז).
לפי אחד הביאורים שהעלה רבנו בחיי בעניין המיילדות, בְּגִין מעשי ההצלה של ילדי ישראל הזכרים עברו המיילדות מטמורפוזה אישית, והן באו להיחשב כזכרים: "ואולי הטעם הזה כי המילדות האלה נתן להן הכתוב מעלת הזכרים בשכר המצוה שהן מתעסקות בה להחיות הזכרים, ולכך הזכיר בהן ב' לשונות לשון נקבה ולשון זכר, פעם 'להם' פעם 'להן'" (רבנו בחיי, שמות שם).
פרשנות זו נובעת אמנם מאילוץ הכתובים, אולם מאחוריה ניצבת ההכרה באפשרותן של נשים להתעלות ולהגיע למדרגת גברים. העילוי של המיילדות היה באמצעות מעשי הצלה של גברים ואין לנו לדעת מה הייתה דעתו לוּ גזרת הַכְּלָיָה הייתה מוטלת על הנקבות. מכל מקום, נפרסת בפנינו האופציה שנשים תוכלנה להתעלות מעל גדרן המגדרי ולהשתוות לדרגתם של זכרים. לפנינו אפוא, למצער ברמה הרעיונית, אפשרות של שינוי ומוביליות במדרגת האישה, בבחינת "מעשיה יקרבוה", וההימצאות בסטטוס של אישה אינה דווקא מציאות אינהרנטית או מצב סטטי, אלא מצב דינמי העשוי להשתנות.
רבנו בחיי אינו מציין אם התעלוּת זו הייתה לפי שעה בלבד, או שמא באורח קבע מכאן והלאה, ומאופיו הדרשני של ביאורו אין אולי לצפות לעקיבות רעיונית מוחלטת.
כפי שראינו, לצד הביאורים הייחודיים בפירושו של רבנו בחיי אשר להם הקדשנו את עיקרו של המאמר הנוכחי, הוא מגלה במידה מסוימת יחס אמביוולנטי אל האישה. כנזכר, התפיסות החיוביות המובהקות כלפי האישה בקטעי פרשנות אחדים, המקנות לה ערך מהותי ועצמאי, משקפות ומבטאות גישה עקרונית ומעשית גם יחד בהגותו.
המאמר הנוכחי מיוסד בחלקו על המאמר פרי עטי "האישה – יש לה עיקר גדול", שהתפרסם במקור ראשון, מוסף שבת, כ"ה בטבת תשע"ב, 20 בינואר 2012, עמ' 12.