בסוף הקיץ נסעתי לשדה התעופה כדי לאסוף את ילדיי שחזרו מביקור אצל סבא וסבתא בארצות הברית. תוך כדי הנסיעה חשבתי לעצמי: "כמה טוב שבשבוע הקודם החלפתי את המנוע של האוטו, עכשיו אין סכנה שהוא יתקלקל ושאיתקע באמצע הדרך." כמה דקות לאחר מכן שמעתי רעש עולה מהמנוע...
עצרתי את הרכב בקרית גת, ומתברר שאחד הפלאגים היוצאים מהטורבו של המנוע עף החוצה. בחסדי ה' מצאתי מוסך בקרית גת שהיה עדיין פתוח, ובעל המוסך הצליח לתקן את האוטו. אולם הוא הזהיר אותי: "עשיתי לאוטו עזרה ראשונה, אבל הוא צריך בית חולים!"
למחרת בבוקר הייתה לי חברותא בסידור. באותו הבוקר למדנו ברכות השחר, ובתום הלימוד סיפרתי לחברותא שלי שהברכה שהכי ריגשה אותי הייתה "המכין מצעדי גבר". זאת משום שקודם לכן לא כל כך שמתי לב לברכה הזו, ואילו תוך כדי הלימוד הבנתי את משמעותה העמוקה - האדם חושב שהוא בשליטה על חייו ושיש לו את היכולת לתכנן אותם; אולם, בסופו של דבר מתברר לו שמי שמכין את צעדיו אינו באמת הוא, אלא הקב"ה. הכרתו של האדם מציאות זו לא מביאה אותו לתסכול - אלא להפך: הוא מברך את הקב"ה על כך.
 |
|
(צילום: 'J'-cc-by-sa)
|
בהמשך הבוקר נסעתי לירושלים למוסך, כדי שיתקנו את המנוע שמכרו לי בשבוע הקודם. אני נכנס למוסך, ורואה בקצה השני שלו תלמיד מהישיבה בעתניאל שפעם למד אצלי. אני ניגש אליו בהתלהבות וקורא לו, אבל אני נבוך - מתברר שטעיתי: הבחור הזה אינו תלמיד שלנו לשעבר, אלא בן של בעל המוסך. אני מתנצל ומסביר לו שחשבתי שהוא תלמיד מהישיבה. הבחור דווקא מתרגש "מה? אני נראה כמו בחור ישיבה? לא יתכן, הרבה התקלקלתי כבר". אני מספר לו שמה שגרם לי לטעות ולחשוב שהוא הבחור השני זה שלשניהם יש איזשהו אור מיוחד בעיניים. הוא שוב מנסה להכחיש - "לא יתכן, הרי התקלקלתי". וכך, תוך כדי תיקון המנוע אני יושב אתו במשרד, ואנחנו מדברים יחד על רבי נחמן, הרב קוק, תהילים ותפילה.
כשסיימו לתקן את האוטו, חשבתי לתומי שהשתחררתי להיום מהמוסך, אבל לא כך היה. הוזמנתי לערב לחתונה בנוה אילן. לפני שיצאתי מירושלים שמתי לב שהמנוע מניע רק בדוחק, ולכן מצאתי את עצמי חוזר למוסך. בעל המוסך הרגיע אותי ואמר שזה בסך הכל דבר קטן, ושצריך פשוט לנקות את משאבת הדלק. תוך כדי שהם ניקוי המשאבה, אני מדבר שוב עם הבחור שפגשתי בבוקר. הוא מספר לי שהוא מתעניין לקנות תפילין, וכדי שאעשה קצת בירורים עבורו אני לוקח את המספר טלפון שלו. על יד המספר אני רושם את שמו "רואי". מיד הוא מתקן אותי: "זה רועי אם ע' ולא אם א' ". תוך כדי הוא מוסיף שהשם השני שלו הוא "נהוראי". "אמרתי לך שיש לך משהו עם אור, נהוראי זה 'אור' בארמית". הוא חושב על זה, ונזכר שנהוראי הוא גם שם של רבי מאיר, ו'מאיר' הוא גם מלשון אור. לסיום אני מלמד אותו את הדרשה של רבי מאיר, שעל הפסוק המספר על כך שלאדם וחוה בגן עדן היו כתנות עור, דרש: אור עם א' ולא אם ע', ולכן יתכן שהחלפה שלי בין "רועי" ל"רואי" הייתה די מתאימה לו בסופו של דבר.
יצאתי מהמוסך לחתונה. בעלייה למבשרת ציון, האוטו נעמד דום באמצע הכביש. נהגי המכוניות מימיני ומשמאלי נותנים לי עצות כגון: "אתה משוגע. זה מסוכן לעצור באמצע הכביש". אני משתדל להודות באדיבות לכל יועציי על תובנותיהם ביחס למצבי, ומתפלל שלא תיגרם תאונה על ידי עצירותיהם הפתאומיות. סוף סוף אני מצליח להניע את האוטו, ומגיע בדיוק בזמן לחופה. את מי אני רואה עומד כעד מתחת לחופה? זה נראה שוב כמו הבחור מהמוסך, אבל הפעם זה אכן התלמיד שפעם למד בעתניאל, שרועי הזכיר לי! האמת היא שעל אף שחיבבתי מאוד את הבחור הזה, לשנינו היה תחושה של החמצה בנוגע לקשר בינינו, משום שזמן קצר אחרי חזרתו מהצבא הוא עזב את הישיבה. בסוף החופה אני מספר לו איך שכל היום יש לי הרפתקאות בזכותו, ומספר לו הכל, וכנראה לראשונה מספר לו על האור שאני רואה בעיניים שלו, ועכשיו גם הוא מתרגש.
חזרתי הביתה, והתבוננתי על היום שהיה לי. לכאורה יום שהיה ניתן להתייחס אליו כמעצבן ומכעיס, יום שהתבזבז - תקוע כל הזמן במוסכים ובכבישים כתוצאה מפאשלות. אולם בזכות התובנה שליוותה אותי כל היום - "המכין מצעדי גבר", שהקב"ה מכוון את צעדיי ועלי לחפש מה מוטל עלי לעשות - זכיתי ליום יפה ומשמעותי.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת עותניאל