א. הטעם לתקיעת שופר בחודש אלול כפי שכתב הטור (סימן תקפא) הוא כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'.
אלא שהמקור הקדום יותר לתקיעה זו נמצא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו):
בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אלי ההרה', והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר העגל, והקב"ה נתעלה אותו היום בשופר, שנא': 'עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה.
טעם זה מוזר, הן לגבי אותו דור וקל-וחומר בימינו. ארבעים יום בלבד קודם לעלייתו השלישית של משה להר, התרחש אסון חטא העגל, התוצאות הקשות מאוד והחשש מפני העתיד - ביום פקדי ופקדתי - עדיין טריים, ואם כן, מדוע יש לחשוש מפני חטא-עגל נוסף?
יהודים רגילים לתרץ שאלה בשאלה אחרת. אף כאן יש לשאול, כיצד לאחר קצת יותר מחמש מאות שנה לחטא העגל, הצליח ירבעם בן נבט לשכנע את העם לשוב על אותו חטא באותן מלים "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"? האם שכחו את תוצאותיו המרות של החטא ההוא?
ירבעם שנבחר למלוך על עשרת השבטים, חשש שללא תחליף למקדש ישובו השבטים ויקבלו על עצמם את עולו של רחבעם מלך יהודה. לכן מצא פתרון מבריק : בניית עגלים לפולחן.
ב. המהלך להנחלת 'מורשת-העגל' היה מבוסס על שלשה יסודות : האחד - הסתמכות על דמותו הכריזמטית והלמדנית של ירבעם. לא יעלה על הדעת, טענו חסידיו, שמלך צדיק ולמדן כירבעם יעבוד עבודה זרה. תסמכו על ירבעם, הוא יודע, היו מטיחים בפני כל מי שניסה לערער על מהלכיו. השני - ניסוח ספין קליט, כמו "לא בכדי עשה אהרון את העגל", או "עגל הזהב במדבר הקדים את זמנו". דוקא המופרכות שבעשיית העגל, היותה יסוד להפצת הרעיון וקליטתו. השלישי - העגל אף הוא מחיות המרכבה, וזהו סמלו של שבט אפרים הנבחר עתה להנהיג: "בכור שורו הדר לו".
כדי לקבל את תמיכת הציבור, היה על ירבעם לזכות באהדת צדיקי-הדור. הוא שלח שליחים, שבקשו את חתימת הצדיקים על מסמך נאמנות למלך, גם אם יאמר לעבוד עבודה-זרה.
מתחילה נרתעו הצדיקים, אבל השליחים היו אומרים - האם נראה לכם שאכן צדיק כירבעם, הנבחר בידי ה' ונביאו יעבוד עבודה-זרה? אין זה אלא ניסוח קיצוני שבא להמחיש את קבלת מלכותו. הצדיקים חתמו, ואף אחיה השילוני טעה וחתם! (ע"פ סנהדרין קא:).
תוך ימים ספורים עמדו העגלים בדן ובבית-אל. המלך הוציא הודעה מפורטת ובא קרא לכהנים לבוא ולהקריב קרבנות לעגלים שמעתה הם הסמל הלאומי והדתי של מלכות ישראל החדשה, שהוקמה בדבר-ה'. בהמשך לתפיסה השוויונית, הכריז ירבעם על פתיחת השורות לכהנים שאינם דוקא מבני לוי. כדי להוכיח שאכן כל אחד יכול, הכניס גם גורמים ירודים ביותר "ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצה העם" - מהגרועים שבעם (ירושלמי עבודה-זרה א,א).
העם התלהב לחזור לשיטה הישנה בה היו במות בכל מקום, מה שהפך את הקרבנות לעניין נגיש ונוח. ירבעם הכריז גם שמעתה אין להקפיד ולאכול בשר-קרבן דוקא תוך יום ולילה או שני ימים ולילה אחד, אלא לפי רצונו של אדם. מעתה, הכריז תהיה התפיסה ותרנית יותר כלפי עובדי-ה' (ירושלמי ע"ז א,א). רוב הציבור הקריב בתחילה לשם-ה', אך כבר היו רשעים שהתכוונו לעבודה-זרה (ירושלמי,שם).
מאוחר יותר, השתמש גיחזי, משרתו המושחת של אלישע, בשם המפורש ותלה את העגלים באויר, מעשה נסים. מה שהאדיר את חשיבותם. יש אומרים אף שהיו מדברים ומצטטים הפסוק אנכי ה' אלקיך (סוטה מז.).
אין לנו מידע על תגובת הצדיקים למעשי-ירבעם, אך יש להניח כי היו שבקשו להכריז מידית על ירבעם כעובד עבודה זרה ולהוקיעו. אך מסתבר שהיו גם קולות המהפכים בזכותו. כגון "לא יעלה על הדעת שמלכות ישראל תעבוד ע"ז", או "לא יתכן שירבעם התלמיד חכם הגדול ביותר שבדור יעבוד ע"ז". אולי היו גם מי שטענו כי אהרון הכהן נכשל, שהרי משה היה בהר וירד אליהם חזרה. אך עתה משה אינו בהר ואין למי לצפות.
כעת לא נותר אלא להצטרף לפלפולי-ירבעם כדי לטהר את העגלים בק"ן טעמים, ואלה כנראה לא חסרו. היה מי שטען שדוקא בירושלים יש הרבה ע"ז שהרי שלמה נתן לבת פרעה ולשאר נשותיו לבנות במות לאליליהן. לכן הקב"ה הפנה עורף לירושלים שסופה יהיה כשילה, ובמצב הנכחי, המקדש אינו אלא בית בלא תוכן. יש לאמץ את האלטרנטיבה של אהרון הכהן שאמנם בשעתה נכשלה, שהרי משה היה בהר וירד אליהם חזרה. אך עתה משה אינו בהר ואין למי לצפות. היה גם מי שהביא ראיה מכך שאהרון לא נענש בגופו, ובניו לא נענשו בחומרה, ואדרבא נתקדשו בהקטרת הקטורת "בקרובי אקדש"! בנוסף, יש לבחון את החטא הוא בפרספקטיבה היסטורית, ומבחינה זו - הוא לא כל-כך נורא. הראיה, שלא רבים נהרגו בעקבותיו, וה' גם סלח לישראל (ירושלמי ע"ז שם).
מסתבר אם כן, שגרעין החטא תמיד נמצא, וגם הלקח מהכישלון לא תמיד מרתיע.
זהו עומק משמעותה של תקיעת שופר בחודש אלול, אז ולדורות - להישמר גם ממה שאולי נראה כשלון שלא ישוב על עצמו.