מהו "פלגיאט"? "גניבה ספרותית... שימוש במילים או ברעיונות של האחר והצגתם כשלך". את המשפט הזה העתקתי מתוך ויקיפדיה. האם העתקה זו עצמה היא מעשה של פלגיאט? לכל בר דעת ברור שלא. מדוע? כי סימן המרכאות שהצבתי בתחילת המשפט ובסופו מעידים שזהו ציטוט. לצטט מותר, שכן הציטוט שומר על זכויותיו של היוצר המקורי ואינו מסתיר את דבר קיומו, זאת בניגוד לפלגיאט שרומס ומוחק את היוצר וקניינו. אלא שלא תמיד קל לזהות את קו הגבול הדק שמפריד בין ציטוט לבין פלגיאט.
לפני פחות מחודש פירסם העיתונאי המוערך קלמן ליבסקינד רשימה הטוענת שהרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, חשוד על פלגיאט, בדיוק כמו עמיתו הרב ז'יל ברנהיים, רבה הראשי של צרפת. ליבסקינד טוען שחלק מתשובותיו של הרב מצגר בסדרת ספריו "מים ההלכה" אינן מקוריות אלא מועתקות מספרי רבנים אחרים, בני דורנו וקודמים. ליבסקינד מרמז שעל הרב מצגר ללכת בעקבות עמיתו הצרפתי ולפרוש מכס הרבנות עקב החשדות למעשה לא-אתי, גם אם לא פלילי. טענותיו של ליבסקינד - המסתמכות על תחקיר שערך בועז גאון - ראויות לבדיקה מעמיקה יותר מאשר משפט שדה בכיכר-העיר הוירטואלית.
כפי שמצויין בקורות החיים הרשמיות של הרב מצגר, וכפי שמציין גם ליבסקינד, "יצירתו התורנית אינה מתאפיינת בחידושים, אלא מתמקדת בליקוט מתוך מקורות הלכתיים שקדמו לו וכן הבאת תשובות שהתקבלו מרבנים אחרים. בהקדמתו לספריו, הרב מצגר מזכיר על כך את המשל על הדבורה המלקטת צוף מאחרים, אך עמלה מועיל יותר מאשר עמל העכביש, הטווה קוריו בעצמו". ליבסקינד טוען שזה רק "רמז קל למה שמסתתר מאחוריו" - דהיינו: גניבה ספרותית מבישה, אך האם זה באמת כך? לגיבוי טענה זו דוגמים הבלוגר-החוקר ועמיתו התחקירן כמה מתשובותיו של הרב מצגר הדומות באופן חשוד לתשובות שכתבו רבנים אחרים ובוחנים אותן תחת המיקרוסקופ הפילולוגי. הם מראים כיצד הרב מצגר נשען על אותם מקורות הלכתיים שעליהם נשענות התשובות האחרות ואף משתמש במקורות הללו באותו סדר בדיוק.
לשם הבהרת הטענה והבעייתיות שבה, נתמקד בדוגמא אחת. באחד מספריו של הרב מצגר הוא עונה על השאלה "האם מותר לשליח ציבור לעבור לפני התיבה במכנסיים קצרים?". ליבסקינד מצביע על הדמיון הרב שבין תשובה זו של הרב מצגר לתשובתו של רב ראשי קודם, הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, בספרו "יחוה דעת": "על 12 מקורות הלכתיים ופוסקים קדומים נשען הרב עובדיה בתשובתו. זו רשימתם: הגמרא במסכת שבת, הרמב"ם בהלכות תפילה, המשנה במסכת מגילה, רש"י, הרי"ף, הרמב"ם, השולחן ערוך, הבית יוסף, החזון איש, מנחת יצחק, הרב עובדיה הדאיה והרב הלל פוסק. בכל אחד מהמקורות הללו מכוון הרב עובדיה אל הסעיף המדויק ומסביר אותו בהרחבה. הרב מצגר, בדיוק מושלם, נשען בתשובתו שבספרו על כל אותה רשימת מקורות של הרב עובדיה יוסף, כאילו שהוא ניתח אותה ובירר אותה לפרטיה. גם כאן, אגב, מופיעה הרשימה של הרב מצגר לפי הסדר המדויק שהופיעה אצל הרב עובדיה. אחד לאחד. גם כאן מוזכר הרב יוסף ברשימת המקורות של הרב מצגר כאילו היה חלק מאותם פוסקים שאת רשימתם ודבריהם הוא העתיק ממנו כמות שהיא ולא כמקור לכל הפרק".
הבה ונבדוק את הדוגמא הזאת לעומק. הרב מצגר, בדיוק כמו הרב עובדיה, מסתמך על הגמרא, המשנה, הרמב"ם, הבית יוסף, השו"ע, החזו"א ועוד שלושה שו"תים. בדיוק אותם ספרים? מחשיד מאוד - עד שנזכרים שכמעט כל תשובה רצינית תתייחס לכלל המקורות הקודמים ובכלל זה לכל הטקסטים הבסיסיים. בשפה המשפטית הדבר קרוי "תקדימים". פוסק ראוי לשמו, כאשר הוא ניגש לשאלה חדשה, חייב לעיין בספרים קודמים שהתייחסו אליה. זו דרכו של הפוסק - כפי שזו דרכו של אדם אחר שעוסק במחקר משפטי-הלכתי, דתי או חילוני. המקרא הוא המקור הראשוני בכל דיון תורני, אך לרוב אין מצטטים ממנו בספרות השו"ת כיון שרוב ככל השאלות שבהן היא עוסקת מתמקדות בפרטי הלכות שמקורם בתורה שבעל פה; אחריו יבואו מדרשי התנאים, המשנה, התלמוד הבבלי ופרשניו (רש"י ותוספות הם הקלאסיקה) וכתביהם ההלכתיים של הראשונים (פסקי הרא"ש, הלכות הרי"ף, משנה תורה הרמב"מי ועוד); "בית יוסף", ספר הסיכום המונומנטאלי של רבי יוסף קארו, וספר ההלכה שכתב בעקבותיו, ה"שולחן ערוך", ישמשו כמנה מרכזית שלעולם תלווה בהתייחסות ישירה לפרשנים המרכזיים שנדפסו בגיליון הספר ומכונים "נושאי כלים" (הש"ך הוא דוגמא טובה). לקינוח יתייחס הפוסק לשו"תים של פוסקים חשובים כמו החתם סופר או רבי משה פיינשטיין, אם ישנם. משום כך ברור לכל מי שעסק פעם בעיון הלכתי רציני שאין כל טעם לפגם בכך שהרב מצגר השתמש בטקסטים מן המשנה, הגמרא, פירוש רש"י ודומיהם. אלו הם המקורות הבסיסיים שהם היסוד לדיון בשאלה הפרטנית; הם הלחם והמים של הסעודה ההלכתית. גם העובדה שהרב מצגר עוסק "בדיוק מושלם" באותם "סעיפים מדויקים" שהזכיר הרב עובדיה יוסף אינה אלא טריק עיתונאי זול. וכי באילו סעיפים מבקש ליבסקינד שהרב מצגר יעסוק? מאחר שההלכה הרלוונטית מופיעה בסעיפים אלו, ולא באחרים, הרב מצגר חייב להשתמש באותם סעיפים מדויקים. לצפות ממנו להיעזר בסעיפים או בסימנים אחרים משול לצפייה מבלוגר להשתמש באותיות שונות מאלו של הבלוגר המתחרה ("הבלוגר ליבסקינד, בדיוק מושלם, נשען ברשומתו שבבלוגו על כל אותה סדרת אותיות של הבלוגר גליל").
רגע ומה בנוגע לסדר של המקורות? זה בוודאי סימן ברור להעתקה, לא? לא. גם סדרם של המקורות אינו כה גמיש כפי שנדמה למי שנמצא מחוץ לקלחת ההלכתית. סדר כרונולוגי הוא המקובל ביותר, תוך הכנסתם של פרשנים קלאסיים בין לבין. זה בדיוק הסדר שבו נוקט הרב עובדיה, זה בדיוק הסדר שבו נוקט הרב מצגר, זה בדיוק הסדר שנמצא בכל ספר שו"ת.
ליבסקינד, אולי בשוגג, מטעה את קוראיו ומציג נתונים לא-מדוייקים. בעוד שהוא טוען שהרב עובדיה נשען על "12 מקורות הלכתיים ופוסקים קדומים", ספירה פשוטה של המקורות שבהם משתמש הרב עובדיה בתשובתו, מעלה נתון שונה לגמרי; 32 הוא המספר הנכון, או מעט פחות מכך אם לא נספור סדרה של ארבעה מקורות שאליהם הפנה הרב פעמיים. הפער בין שני הנתונים רחוק מלהיות אי-דיוק.
למיטיבי לכת, הנה התמונה האמיתית של תשובתו של הרב עובדיה: הוא פותח בציטוט הגמרא במסכת ברכות (1), מצמיד אליה את הגמרא במסכת שבת (2) ומקנח בפסיקתו של הרמב"ם בנושא (3), פסיקה הנסמכת על מקורות אלו. משם פונה הרב בטבעיות לציטוט פסיקת הטור (4) והשו"ע (5) בנושא - תוך הבאת צטטה מדבריו של הרמ"א (6). הוא מצטט גם משו"ת מהר"ם מינץ (7) ומפנה את הקורא לעיין בשו"ת זרע אברהם יצחקי (8). משם פונה הרב לציטוט המשנה במסכת מגילה (9, לפי הספירה של ליבסקינד וגאון: מקור מספר 3 בלבד...) וכמקובל גם את פירושהּ בידי רש"י (10), רי"ף (11) ורמב"ם (12). לפי ספירתם של השניים, כאן אמורה להסתיים התשובה: הרי הגענו למקור ה-12! אבל לקורא העצל המסתמך על הסיכום של העיתונאים מצפה עוד דרך ארוכה: הרב עובדיה מצטט מקור תנאי בשם "מסכת סופרים" (13) ומפנה את הקורא לעיין בפירוש התוספות למסכת מגילה (14); בתור מסקנה מתבקשת הוא מצטט שוב את השו"ע (15). כדי להבהיר היטב הגדרה הלכתית רלוונטית לתשובה ("מקום המגולה") הרב נסמך על פירוש תוספות אחר (16), תשובת הרשב"א (17) ודברי הבית יוסף (18) בשם הכלבו (19). הוא ממשיך ומצטט מספר "בן איש חי" (20) ומצביע על כך שהוא מסתמך על השו"ע (21), תוך שהוא שב ומפנה את הקורא המעמיק לספרו "יביע אומר" (22). הוא לא עוצר כאן ומזכיר את "הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה" (23), "אגרות החזון איש" (24), שו"ת "מנחת יצחק" (25), ספר "מאסף לכל המחנות" (26) והספר בעל השם המרתק "מאורי אור קן טהור" (27). לקינוח הפסק הוא מתעמת עם פסיקתו של הרב עובדיה הדאיה בשתיים מתשובותיו (28) תוך שהוא שב ומזכיר את המשנה במגילה (29) ופרשניה (32-30).
טעות מקרית וקטנה בספירה או ספירה מֻכוונת אג'נדה? תחליטו לבד. אבל ליבסקינד וגאון שכחו לעשות עוד משהו מאוד בסיסי אך חשוב: להשוות את תשובת הרב מצגר לשו"תים האחרים העוסקים באותה שאלה. אם יתגלה שגם הללו נעזרו באותם מקורות, יתברר שההאשמה בפלגיאט היא האשמה ריקה וחסרת ערך (או שזוג העיתונאים יאשימו גם את מחברי השו"תים האחרים בפלגיאט. מזל שבדרך כלל מחבריהם של הספרים הללו כבר נפטרו לבית עולמם עוד לפני שהעיתון העברי הראשון יצא ממכבש הדפוס).
ובכן, ישנה רק תשובה אחת נוספת של מחבר מוכר המתייחסת לשאלה זו (תפילה בשרוולים קצרים). וכן, הרב עובדיה הדאיה, המחבר היחיד מלבד הרב עובדיה שעסק בכך בספר השו"ת שלו "ישכיל עבדי", מתבסס על אותם מקורות ראשוניים כמו הרב עובדיה יוסף (מסכת סופרים, משנה במסכת מגילה, פירושי רש"י והרי"ף, הרמב"ם בהלכות תפילה). לפי שיטתם הפילולוגית המגוכחת של שני העיתונאים יש לחשוד ברב עובדיה ב' כי גנב מקודמו הרב עובדיה א'.
אכן, השימוש באותם מקורות בלבד, מבלי להרחיב את היריעה ומבלי לחדש או להביא מקורות נוספים, מלמדת שאין בספרו של הרב מצגר ולוּ שמץ של יצירה עצמאית אלא רק שכתוב של דברי קודמים. אלא, כפי שמודה הרב מצגר בעצמו בפתח ספרו, הוא מעולם לא טען שהוא חדשן המייצר תשובות מקוריות. אפשר לבקר את הרב מצגר על כמה פרשיות ציבוריות אחרות שבהן נקשר שמו, אך האשמה בפלגיאט אינה הוגנת. אולי כדאי לשנות את כתב האישום ל"צטטנות יתר" או "חוסר השראה". ומכל מקום, משעלתה השאלה על השולחן, מוטל על הרב מחבר השו"ת להשיב למלעיזיו תשובה טובה, ולוּ כדי להיות נקי מאלוהים ואדם. לפתחו של הרב מצגר מוטלת גם חובת ההוכחה שהשאלות שבספר השו"ת שלו, "מים ההלכה", אכן הגיעו לפתחו בשעה שכיהן כרב בית הכנסת בצפון תל-אביב ושהוא לא ציטט גם את השאלות.