על גלות וגאולה

לקראת יום פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ב-ג´ אלול, סיפור החזרה אל ארץ ישראל על-פי השיר "כִּנּוֹרִי" מאת הראי"ה קוק

חדשות כיפה דביר ש´ 24/08/14 11:14 כח באב התשעד

על גלות וגאולה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בט"ז אלול תרכ"ה, והלך לעולמו בג' אלול תרצ"ה. לא צריך להכביר מילים על חייו, פועלו ודרכו בעולם ההגות היהודי. עמוסים הספרים ורבו החידושים והעיונים שמצטרפים מדי שנה בשנה אל פרשנות הגותו. לכן, לכבוד יום פטירתו, כתבתי פירוש אישי לאחד משיריו. בשבילי, הראי"ה קוק היה קודם כל משורר גדול, בעצם, ניתן לומר, שכל תורתו היא שירה עמוסה בסודות שצריך לפענח, לברור לחקור ולהבין. לכן, אני רוצה למקד את הדברים לשיר "כנורי" שעוסק בסיפור החזרה של עם ישראל אל ארץ ישראל - כך השיר נקרא:

אֶת כִּנּוֹרִי הֵנַחְתִּי,

אֲבָל לֹא שָׁבַרְתִּי.

עוֹד שֵׂבֶר אֲנִי רוֹאֶה,

תִּקְוָה זוֹרַחַת מִפְּאַת קָדִים.

שוֹב עוֹד אָשׁוּב

לְשִׁירָתִי אֲשֶׁר עָצַרְתִּי.

המשפט הפותח של השיר: "אֶת כִּנּוֹרִי הֵנַחְתִּי, / אֲבָל לֹא שָׁבַרְתִּי." הביטוי הלשוני 'כנורי' מזכיר לי פרק מסוים בספר תהילים [קל"ז א'-ד']: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר" מכאן לעניות דעתי, דרך האינטר טקסטואליות הזאת, השיר נכתב דווקא על התהליכים של הגלות והגאולה. הוא מתחיל בגלות. בהנחת הכינור והזנחתו. הגלות היא מקום קשה, כבול וחסר חיים. עם ישראל בגלות הוא יחידה עצמאית, פרטית, קטנה וחשוכה. גוף של עצמות רקב בלי חיות וחיוניות. הגלות היא מקום נורא, טמא ומלא דיכוי. לא ראוי שננגן את שירי ציון השמחים, שם בצחנת הגווים.

לכן, כלי השירה, הכינור, מונח בארון, מוסתר שם בין הבגדים השחורים, האבלים על החורבן ועל ירושלים השוממה: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר". השאלה הזאת היא רטורית, בשירו של הראי"ה קוק. הכינור מוזנח, נשאר בצד, לא מהווה תפקיד כלל. אף על פי כן, הוא לא שבור. נכון שיש נפילה עכשיו, אך לאחריה תהיה עלייה. יש עוד תקווה והיא תבוא ותופיע. בינתיים, הכינור שם רק לרגע הזה של הגלות, יעלה בו אבק אפור וקר, המיתרים לא היו מכוונים דיו, והוא יישאר בודד למשך זמן.

השיר בשורות הבאות מקבל תפנית, מהשורה: "עוֹד שֵׂבֶר", מתחילה הגאולה. שֵׂבֶר בשונה משֶׁבֶר, זוהי תקווה ותוחלת והתקדמות. באופן נוסף, אפשר לומר, שבר כפשוטו. יש מציאות חיים שנשברת עכשיו, מציאות הגלות, ובאה ומתרחשת לה מציאות חיים אחרת - מציאות הגאולה. הראי"ה קוק, רואה את התקווה זורחת ממזרח "תִּקְוָה זוֹרַחַת מִפְּאַת קָדִים", לדעתי, הדבר ברור. הוא עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת העלייה השנייה, שהתאפיינה מבחינת ההרכב החברתי, מעולים ומהגרים שרובם הגיע ממזרח אירופה, ומיעוטם מארצות האסלאם, כדוגמת, תימן. הראי"ה קוק רואה את נבואת הגאולה העתידה של זכריה על ירושלים מתקיימת אחת לאחת. זה לא דמיון אלא אמת מוחשית, שמשתקפת לעין בצורה גלויה, כפי שנכתב בספר בזכריה [ח' ד'-ה']: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ", הנה מתגלה הטוב במלוא העוצמה. קיבוץ הגלויות מתקיים.

עכשיו ניתן לפתוח את הארון, להוציא את הכינור, להסיר ממנו את שכבת האבק האפורה והקרה שהצטברה עליו, לכוון את המיתרים לצליל הנכון ולחבק אותו בידיים חמות. עכשיו הכול מתגמד ומצטמק להפרחת החיים בכינור ולניגון הנצחי של גאולה השלישית. השירה לא עוצרת, את זה אי אפשר להפסיק. רק צריך להאמין בתהליך הארוך: "שוֹב עוֹד אָשׁוּב / לְשִׁירָתִי אֲשֶׁר עָצַרְתִּי." צריך להאמין בחזרה. בשיבה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן