לאחרונה סיפר לי חבר כי הוא וזוגתו בחרו להינשא בקפריסין. "דווקא רצינו חתונה יהודית" אמר, "אבל בגלל שמכריחים אותנו להתחתן כך, אנחנו לא מוכנים". אותו חבר לא לבד. ע"פ נתוני הלמ"ס, כ-9000 זוגות ישראלים בכל שנה, שהם שליש מכלל הזוגות הנישאים בישראל, בוחרים להתחתן בחתונה אזרחית בחו"ל. אם נביט בנתון זה מנקודת המבט של כלל עם ישראל, הרי שבצירוף נתונים על נישואי יהודים החיים בגולה, רובו של העם היהודי אינו מתחתן כיום כדת משה וישראל. לנתון זה משמעויות מרחיקות לכת על יחסי דת ומדינה בישראל.
ענייני המעמד האישי - סמכותם של בתי הדין הרבניים, מינוי הדיינים, ברית הזוגיות, גיור ונישואים אזרחיים - נתונים במחלוקת עתיקת יומין. הסטטוס קוו בנושא ידוע ומוכר, בהעניקו לרבנות הראשית ולבתי הדין הרבניים את הסמכות הבלעדית בכל הקשור לנושאים אלו. ע"פ החוק בישראל, רק הרבנות הראשית רשאית להגדיר מי נשוי, מי גרוש, מיהו יהודי ומי מותר לבוא בקהל. מדינת ישראל הפקידה נושאים אלו, הנתונים במחלוקות הלכתיות קשות ומורכבות, בידי זרם אחד השולט כיום בכיפה. הסערה סביב תשדירי התעלומה של תנועת ש"ס אינה אלא דוגמה למחלוקת סוערת זו.
כל אימת שמבקש מאן דהוא לחולל שינוי בעניינים אלו ולשבר את הסטטוס קוו הקיים, עולה כפזמון חוזר האיום הישן של "ספרי היוחסין". ע"פ טענה זו, אם תינטל סמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית בתחום הגיור או בתחום הנישואין, הרי שלא יהיה מנוס מניהול ספרי יוחסין. ספרים אלו יגדירו מי "כשר" ומי "פסול", מי מותר לבוא בקהל ומי חשוד כפסול חיתון. ספרים אלו, כך מאיימים, יפצלו את העם היושב בציון לכמה עמים שאינם מתערבים זה בזה - מדינה אחת לשנים, שלושה או ארבעה עמים.
אכן, איום גדול יש בכך שזרמים שונים לא יוכלו להתחתן ביניהם ואחדות ישראל תאבד, אלא שכל בר בי רב דחד יומא יודע שספרי היוחסין הללו נכתבים כבר שנים רבות, ושחלום הבלהות ממנו אנו חוששים כביכול, הפך מזמן למציאות יומיומית ואין פוצה פה ומצפצף. כך למשל - רבנות מקומיות מסוימות, מסרבות לרשום לנישואין גרים שגוירו ע"י הרבנות הצבאית או בבתי הדין של מערך הגיור של משרד ראש הממשלה. בתי דין בחסידויות שונות מקיימים מערך נישואין וגירושין פרטי שאינו מכיר ברבנות הראשית וגם אינו מוכר על ידה. התנועה הרפורמית מגיירת כמה מאות גויים בכל שנה, שנרשמים כיהודים במשרד הפנים, ואינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות הראשית. ועל כולנה, אותם 9000 זוגות ישראלים מתחתנים בכל שנה בחתונה אזרחית בחו"ל ונרשמים כנשואים במרשם האוכלוסין, בלא חופה, בלא קידושין ובלא כתובה. נראה שלמותר הוא להכביר בדוגמאות הרבות הקיימות לכך.
בעוד כמה עשרות שנים, כשיבואו להינשא בניהם של אותם גרים רפורמים, נשואי קפריסין, או גרושי הבד"צ, תהיינה הבעיות חמורות שבעתיים. שוו בנפשכם מה יקרה במצב שבו בחור שאמו התגיירה בגיורי צה"ל יתאהב בנערה שאמה התגרשה בעבר בבית דין פרטי של חסידות כלשהי. מה יהיה גורלה של אהבה זו? יהיה מי שידון בהם כספק נכרי וספק ממזרת, יהיה מי שיכיר ביהדותו אך יפסול אותה מלבוא בקהל ויהיה מי שיתיר אותה אך יפסול אותו. ייתכן שלאור התסבוכת הזו, יחליטו בני הזוג פשוט לנסוע לקפריסין... אין לך ספרי יוחסין יותר מזה.
השיטה הנוכחית נכשלה. הסמכות הבלעדית שניתנה לרבנות ולבתי הדין יוצרת איבה ומעוררת אנטגוניזם, כפי שעולה מדברי החבר שבהם פתחתי. לו הייתה בכך תועלת כלשהי - החרשתי, אך המציאות מורה כי השיטה אינה משיגה את מטרתה ביצירת אחדות ומניעת פיצולו של העם היהודי. ספרי היוחסין נכתבים כבר מזמן בחסות המונופול הרבני. המחלוקות עמוקות מכדי שניתן יהיה לחפות עליהן בחקיקה ועם זאת, ברור לי לחלוטין, שאם תבוטל הכפייה, יותר יהודים יבחרו להינשא כדת משה וישראל. כפי שקורה למשל לגבי ברית מילה או נסיעה ביום כיפור - בהיעדר חקיקה בנושא, רוב העם היושב בציון בוחר לנהוג כהלכה. זאת ועוד, מקובלני מרבותיי כי "כפייה דתית" היא אוקסימורון - מעשה הנעשה בכפייה, אינו יכול להיות מעשה דתי.
הבחירות לכנסת הממשמשות ובאות, המו"מ הקואליציוני הצפוי ואף הבחירות לרבנות הראשית שבפתח, יוצרים הזדמנות פז לחולל שינוי מהותי בסטטוס קוו. שינוי שכזה הוא צורך דחוף ואולי ניסיון אחרון להציל את תורת ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל מפי הפחת שאליו היא צועדת. אל נא נחמיץ את השעה.
הכותב הינו חבר תנועת ”נאמני תורה ועבודה“.