ד“ר יצחק קנדל, מומחה עולמי בתחום נכויות התפתחותיות, טוען כי על פי קריטריונים הלכתיים ומשפטיים בעלי ליקויים שכליים יכולים להינשא, גם כשמצבם הבריאותי אינו מבטיח עצמאות מלאה ולקיחת אחריות.
במאמר חדש שהתפרסם השבוע בכתב העת ”עמדו“ת“ של מכללת ”אורות ישראל“, טוען קנדל כי למעשה גם המשפט וגם ההלכה מתירים נישואים של זוג לקוי שכלית ולכן קיומם של נישואים אלה תלוי אן ורק בהיבט החברתי. "הלוקה בשכלו אין קידושיו קידושין אף פעם, ולכן לא קיים גם גט", הוא כותב, "הבעיות מתעוררות אם האדם אינו בר-חובה בקיום המצוות ולא חלה עליו מצוות "פרו ורבו", אך בכל זאת יש גורם המעוניין בהבאת ילדים לעולם, כמו הזוג עצמו, או למשל הורי הזוג הרוצים נכדים, דבר הכלול במסגרת גמילות החסדים של החבר. במקרה זה העזרה לזוג הלוקה בשכלו בנושא הבאת ילדים תהיה בחזקת חסד ולא בחזקת חובה. מכאן שעל פי המסגרת ההלכתית אנו רואים שהבעיה היא בעצם חברתית ותלויה במשאבים ובנסיבות".
במאמרו מסביר ד"ר קנדל כי ההלכה יצרה פיתרון וכי היא "מאפשרת לחתן זוג הלוקה בשכלו "חתונת דמה", על מנת שלא יתעוררו בעיות בעת מתן הגט" - וכך מאפשרת לבני זוג הלוקים בשכלם חיים משותפים הכוללים הבאת ילדים לעולם. בסופו של דבר קובע ד"ר קנדל כי "נראה שלמרות חשיבותו של הצד ההלכתי, הצד החברתי הוא הקובע. הבעיה היא חברתית-אנושית ולא הלכתית-משפטית. ההלכה למעשה עוזרת בקביעת דרגות מצוקה, ומאפשרת בכך גם קביעת סדר עדיפות לטיפול בבעיות".
מסקנתו של קנדל היא כי כל עוד החברה מאפשרת לזוגות בעלי לקות שכלית להינשא ולממש את יכולת הפיזית להביא ילדים לעולם, הרי שמבחינה משפטית והלכתית הם אכן רשאים לעשות זאת. בדבריו אלה למעשה מציב שאלה חברתית האם אנו כחברה מוכנים לקחת אחריות על בית וילדים, במקום שההורים אינם מסוגלים לעשות זאת.