כפי שפורסם ב"כיפה", בימים אלו, שוקד ארגון הרבנים "בית הלל" על פרסום מדיניות הלכתית העוסקת בממשק בין ההקפדה על דיני כשרות לבין לכידת החברה הישראלית, המתבטאת בפיתוח קשרים חברתיים בין שומרי מצוות לאלו שאינם שומרי מצוות. המדיניות ההלכתית מרחיבה את היריעה הנהוגה והמקובלת בכל הקשור לאירוח שומרי כשרות בבתים שאין בהם הקפדה על כשרות; בין היתר: אם האוכל המוגש אינו חם, מותר למתארח שומר הכשרות להשתמש בצלחות ובסכו"ם ממתכת בבית המארח. כמו כן, ניתן להקל בשתיית יין שנמזג על-ידי אדם שאינו שומר שבת. הנחיות אלה נועדו להדק את הקשרים הרבדים השונים בחברה הישראלית - המבוססים על היכולת הבסיסית לקיים סעודות משותפות, המעודדים יחסי שכנות ורעות.
דא עקא, אם המגמה הינה אחדות, הרי שהמדיניות המתפרסמת מצטיירת כקטנונית ומגוחכת. לא ברור מהי הבשורה הגדולה של "בית הלל". שדתי האוכל בבית שכנו החילוני לא יצטרך לאכול מעתה על צלחת חד-פעמית, אלא יוכל לסעוד עם סכין ומזלג ממתכת? זה מה שיוביל להידוק הזיקה ביניהם?
המדיניות ההלכתית אינה מתמודדת ברצינות עם חוסר השוויון המובנה במערכת היחסים החברתית בין שומרי מצוות לאלו שאינם שומרי מצוות. הלכות הכשרות אינן מאפשרות מפגש כנה ובלתי-אמצעי ביניהם: הדתי מחייב את החילוני לשחק על-פי הכללים שלו - מה שאינו מוכרח ביחס החילוני כלפיו. הדתי מחייב את החילוני לצאת מגדרו, להתנהג באופן חריג, עבורו. הדתי קובע את חוקי המפגש, והחילוני נגרר אחריו. במילים אחרות, שומר המצוות מתנהל באלימות כלפי זולתו שאינו שומר מצוות, מכריח אותו לפעול בצורה שאינה טבעית לו.
המדיניות ההלכתית של "בית הלל" אינה מוותרת על הלכות הכשרות המעיבות על המפגש בין הדתי לחילוני. המדיניות אינה מבקשת לפסוק הלכה מחודשת, אלא מעדנת חומרות הלכתיות שהשתרשו עם השנים - ושומר המצוות עדיין מחויב למערכת הלכתית נורמטיבית. גם לפי המדיניות ההלכתית של "בית הלל", הדתי מתנהג בכוחניות. הדתי קובע את הכללים, מכתיב את המציאות. אוכל חם או אוכל קר? ישתמשו בחד-פעמי או בסכו"ם ממתכת? בשורה התחתונה, החלטות אלה תתקבלה מתוך התחשבות בשומר המצוות. גם לפי המדיניות ההלכתית של "בית הלל", לא ייתכן מפגש ישיר ואותנטי בין הדתי לחילוני. ואם כן, לכידות חברתית אמיתית אינה אלא ביטוי ריק מתוכן.
עדיף היה, אילו הצביע "בית הלל" על הפרובלמטיות - ולא התיימר להציע פתרון. עדיף היה, להודיע בריש גלי: ההקפדה על הלכות כשרות אינה מאפשרות מפגש אמיתי עם הזולת. ההקפדה על הלכות כשרות גורמת למערכת היחסים בין הדתי לחילוני להיות אלימה - ולא-מוסרית. זהו נתון אלמנטרי, והוא איננו משתנה. אין דרך פרקטית להיחלץ ממנו. המרת פרטי דינים בפרטי דינים אחרים בתואנה ששינוי יביא לידי לכידות חברתית אמיתית אינה אלא אחיזת עיניים. עדיף היה, להניח את הקלפים על השולחן, להכריז שהמציאות מעוותת, לעורר מודעות למחירה הכבד של הקפדה על כשרות. כך, יינתנו הכלים היסודיים והאפריוריים המאפשרים לכל אחד ואחת לעצב את מדיניותו האישית. מי שירצה, ימשיך לדבוק בהלכות הכשרות, תוך ידיעה שהינו מוותר על אחדות העם; מי שירצה, יחליט להקפיד על כשרות רק בתוך ביתו שלו; מי שירצה, יישאר עם סימני שאלה, קרוע לעולם בין שני קטבים.