היום י"ד באייר, חוגגים אנו את פסח שני. מה מיוחד ביום הזה? מדוע דוקא במצוות הפסח יש "מועד ב'"? מדוע אין אופציה דומה בכל חג אחר או בכל קרבן אחר? הרי הכלל הוא ש"עבר זמנו בטל קרבנו"! מדוע מצווה זו לא נתנה לכתחילה ע"י משה רבנו אלא רק כמענה לשאלתם של הטמאים שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו?
יש אלמנט מיוחד במצוות הפסח אשר אינו קיים בכל חג או קרבן אחר. פרשת פסח שני מסיימת בדינו של הגר בקרבן פסח. " וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ:". מדוע שתהיה "הוא אמינא" שדינו של הגר יהיה שונה מדינו של היהודי בקרבן הפסח? מסביר זאת רש"י בשם המדרש: "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת...". מצד האמת, כל מתגייר היה חייב להקריב קרבן פסח כחלק מתהליך הגיור, לולא ציווי זה שהשווה את דין המתגייר לדין כל העם. קרבן פסח וברית המילה הינן שתי מצוות עשה היחידות אשר המבטלן ענוש בעונש כרת, כלומר ניתוק מעם ישראל ומנצח ישראל: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא". קרבן הפסח הינו האקט הראשון שביצענו כעם וממילא משמעות הפסח הינה הצהרת אמונים לעם ישראל ולתורתו, לנצח ישראל, לחזון ולחלום. לעשות את הפסח משמעו להיות חלק מהעם. להחמיץ את הפסח משמעו להיות דחוי ומרוחק.
לכן דווקא בפסח ישנה הזדמנות נוספת, כדי ללמדנו שגם אם נמצא אדם במקום הרחוק והטמא ביותר, לעולם ישנה דרך חזרה ותמיד ניתן לחזור ולהיות חלק מכלל ישראל ומהחזון הרוחני שלנו. כך פותח הציווי האלוקי: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה'". פרשה זו נכתבה עבור אלו שנפלו והידרדרו עד שמרגישים כה דחויים, כה רחוקים וכה טמאים. זו פרשה עבור אלו שהיו חלק מכלל ישראל ומהחזון הרוחני הגדול, אך איבדו אותו בגלל חטאיהם. דווקא במצוות הפסח אומרת להם התורה - יש צ'אנס, יש סיכוי, אסור להתייאש. תמיד תוכלו להיות חלק מהכלל ולחזור למסלול הרוחני של חייכם.
לכן פרשה זו לא נכתבה לכתחילה וכפי שמביא רש"י בפירושו: "ראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי". אותם אנשים שחשו כה טמאים ורחוקים, זכו בסופו של דבר לחדש פרשה בתורה. כאשר אדם נמצא במקום הנמוך ביותר, עצם הרצון הטוב להיות טהור ולחזור למסלול, עשוי להביאו למקום בו לא האמין שיכול להיות, מקום בו הוא מחדש פרשה בתורה. ברוח זו מדגיש הרב קוק את מרכזיותו של כח הרצון בתהליך התשובה (אורות התשובה ט"ז ג'): "אע"פ שהוא מתלבט מאד איך להוציא את רגליו מתוך הבוץ של החטאים, אע"פ שלא נתברר לו כלל וכלל איך מתקנים את העבר כולו, אע"פ שהדרכים המעשיים אינם עדיין כלל סלולים לפניו, ואבני נגף הם מלאים, אבל הרצון להיות טוב זהו רוח גן עדן אלהים, המנשב בנשמה וממלא אותהאושר אין קץ".
על כן אמרו רבותינו: " אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן " (גיטין מג.)