|
חוזרים ללמוד עם האבות
הרבנית מיכל טיקוצי'נסקי
לפני כשבע עשרה שנה נפטר אבי ר' שלום כהנא ז"ל. על המצבה כתבנו: "חינך אלפי תלמידים לתורה ולאהבתה". "ולאהבתה", מתיקותה של התורה שלמדתי אצל אבא נשתמרה בזכרוני לאורך שנים ארוכות. שמחת לימודה של מסכת ברכות המצוירת בגיל הרך, חדוות הדיון ברש"י על פרשת השבוע, בילדות המוקדמת, ועוד. ובהנהגות, חשיבותם והחשבתם של פרטי ההלכות הקטנות ביותר הלהיבו אותי וחיבקו את כל ישותי. לאחר שאבא נפטר, הוצפתי בגעגועים. געגועים לאבינו שבשמים. מכאן ואילך, לימוד הגמרא וההלכה הפך לחם חוקי והוא מקור לנחמה פורתא ולמילוי הנפש. וגם למקור געגועים חדש. געגועים לדפים שחלפו אל מול עיני, למסכתות שהיו לי בית ואוצר ולבוש. הרב קוק כותב ש"העושר של ההלכה משלם על ידי ידיעת כל השיטות כולן, המוסכמות להלכה והדחויות ממנה. מפני שריבוי הידיעה והכרת הגוונים המרובים והשונים מחכימים את הלומד להיות עושה את עצמו, שיעשה בעצמו אדם מקורי". לפי דברי הרב קוק הערך שבלימוד שיטות שונות בסוגיה אחת, אף אם חלקן אינו נפסק להלכה הוא ביכולת להתבונן מחדש על הסוגיה באור אחר, מזוית הסתכלות שונה. עיון באלו מעורר את הלומד לרשום בליבו את העובדה שאין להחניק בכח תובנות שאין להן עדיין פה, ושלא נאמרו או לא התחדשו עד כה. דבריו הם חידוש גדול בעולמה של תורה. בניגוד למחשבה שאיסוף השיטות נועד ליצור שליטה ב'חומר'. או על מנת להפגין ידע והיקף ובסופו של דבר לנפות את המקובל מן הדחוי. הנה, עולה מדבריו של הרב קוק שידיעת התורה ואפשרות לימודה נקנית לא באמצעות עצם הבקיאות וההיקף אלא בזכות חופש מחשבה. בהתאמה, אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא בינת הלב (ביטוי תנכ"י במקורו). בתנ"ך, משכן החכמה הוא בלב, המקום בו מצויה הנטיה והאינטואיציה הראשונות, לפני שהן עוברות מסכת של סינונים. עושר הרעיונות קורא ללומד לחדד ולכלוא את מחשבתו הראשונה, לפתח ולדייק אותה ולהבחינה מאוסף הדעות שסביבו. ההצלחה לעשות כן שוב ושוב מקנה עדינות נפש ויכולת הבחנה בהבדלים דקים מן הדקים. אלו בסופו של דבר הם העושר הרוחני העצום הגנוז בתורה. היכולת להתייחס למציאות על רבדיה השונים לראות בכל דבר פשוט גם גילויים עמוקים. העושר הרוחני דומה מאד לעושר הגשמי ואף הוא גורם לעונג, לבטחון, להרחבת דעת ולחדווה ונחת. אחת השיטות להשגת השפע הזה המצוי בתורה, אינו רק באמצעות לימוד המפרשים הכתובים, והוא מועצם באמצעות לימוד והוראת התלמידים. העימות אל מול שאלות חדשות שטרם נשאלו בצירוף הפתיחות הרעיונית, מחזיר את הלומד שוב ושוב לנקודת המוצא, לעיון מחודש במקורות. הוא משיב למילים ולאותיות את חיותן הראשונית, ואת התחושה שהנה הם ניתנים ונמסרים לנו שנית מפי אותם תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים. חווית השחזור של מעמד הר סיני, המתרחשת בכל פעם מחדש בין כותלי בית המדרש, מעוררת את אבותינו ואבות אבותינו לחיים. הכותבת הינה ראש בית המדרש לנשים בבית מורשה בירושלים |
שמחת התורה
הרב זאב קרוב
בחג ובמושג "שמחת תורה" יש שני מובנים. האחד, כפשוטו , התורה היא השמחה. השני, כפי שרגילים לפרשו השמחה שלנו בתורה. בעיני ,השאלה הראשונה , במה התורה שמחה בי, בנו , היא חשובה ויסודית יותר משאלת במה אני שמח בתורה. אם ישאלו אותי במה אני שמח בתורה? התשובה פשוטה מאד. התורה היא החיים שלי. אין לי משהו אמיתי מבלעדיה. לפני מספר שנים יעצתי באגף לכתיבת ערכים במט"ח. הכותבים והכותבות היו כולם כאלה שאינם נמנים על הציבור "הדתי" ואף רחוקים ממנו מאד. באחד המפגשים לאחר שפרסתי את משנתי בנושא מסויים, קפצה אחת הכותבות השנונות ושאלה : כל מה שאתה אומר במפגשים זה התורה שאתה לומד או שלמדת פילוסופיה. לרגע הופתעתי וחשבתי חלקיקי שניות. לאחר מכן אמרתי להם כי הכל זה התורה. לא למדתי עד לסוף כיתה יב כמעט מאומה ומאז אני יונק מהתורה. היא איזנה את חיי האירה את דרכי . אני אוהב לדבר אתה ועליה . אני שמח מאד שאני נמנה על אלה המבינים כי תורת ארץ ישראל היא תורה של אור לעומת תורת הגלות כפי דברי חז"ל ואני זוכה ללמוד תורה שאור אר"י מאיר ממנה.אור שמחובר לחחים ,לשיבת ישראל לארצנו, ,לצבא ולכל מערכות החיים. ברור, שיש צד שבו אנו מתפללים "שמחנו בדברי תורתך" , "ונשמח בדברי תורתך". שמחה היא הזדהות והתחברות עמוקה.זוהי השמחה שאני שמח בתורה. אבל השאלה המרכזית היא במה אנחנו משמחים את התורה. אם תרצו במה אנחנו משמחים את הקב"ה. לא אני במרכז החיים ולא אני במרכז התורה. האם אנו ניגשים לעסוק בתורה כי זה משמח אותנו או כי זה משמח את הבורא. וההבדל בין השנים גדול ועמוק בנפש האדם. לצערי , פעמים ואנו שוכחים את העיקר. אנו משעבדים את הבורא ותורתו אלינו. אולי כלפי חוץ זה נראה אותו הדבר. אנו נראה אנשים יושבים ולומדים תורה ושמחים מאד להסתופף בצילה. אבל אחד ממש עובד ה' והשני בבחינת "ותופשי התורה לא ידעוני". לא תמיד דאגה לעולם הישיבות היא דאגה לכבוד ה'. לצערנו אפשר לראות מצבים בהם אדם בעל תפיסת עולם מסוימת בשעה שרואה או שומע מאמרי חז"ל והוראתם שבפשטות סותרים את תפיסת עולמו ,הוא יעקם את התורה וחז"ל כדי ליישבם עם תפיסת עולמו. זה לא נעשה במודע כי אם באופן בלתי מודע. בכדי לשמח את הקב"ה ואת התורה צריך לגשת אל התורה עם שני דברים : א. ענווה גדולה. "ממדבר מתנה". אפשר לדעת הרבה תורה ולא לבנות את מידת הענווה. או אז הקלקולים יכולים להיות קשים ביותר. ב. הבנה והכרה שאני לומד תורה בשם ולמען עם ישראל כולו. לא מדובר בי ובקהילתי ובישיבתי. שאלו בחורבן בית שני : "על מה אבדה ארץ" ? הרי למדו כל כך הרבה תורה. והתשובה: "שלא ברכו בתורה תחילה." בברכה אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים" ולכן "נתן לנו את תורתו." לא מדובר באמירה מן השפה ולחוץ כי אם תודעה עמוקה של חיבור לעם ישראל ומתוכו הלימוד. נתפלל שנזכה לשמח את התורה ולא רק לשמוח בה. הכותב הינו דובר איגוד ישיבות ההסדר |