בין יתר התגובות שהגיעו בעקבות הטור בשבוע שעבר על החבר'ה ש'זורמים לאיי נאפה' הגיע אחת שהייתה מאוד קורקטית והלכה ’דוך‘:
"למרות שאני מכיר את החבר'ה שנוסעים למסיבות הקרחנה והקצף, יש גם חבר'ה כמוני שהולכים על משהו סולידי יותר וכן מוצאים את ה'יהודיה' מושך ושווה יותר מהנצנצים בחו"ל ועדיין אני חייב להגיד לך שאני מרגיש מאוד מנותק מכל העניין של 'תשעה באב'. באמת מצפים ממני לא ללכת לסרטים, לא ללכת לחוף הים, לא לשמוע מוזיקה ולא לנסוע לטיולים. זה נשמע לך הגיוני?
זה לא שאנחנו מציינים עכשיו איזה משהו שהיה בתקופה שלנו, גירוש גוש קטיף או פיגוע חבלני הם באמת חושבים שעד שכבר יש לי חופש גדול , אני אוותר על חלקת האלוקים הקטנה שלי בגלל אירוע שקרה לפני אלפי שנים? חוץ מאשר לעורר אנטי, אין לי מושג למה אנחנו ממשיכים עם מנהגי החורבן האלו?
תשובה
כמו שאתה מציג את הדברים באמת נראה שאין דבר תקוע הזוי מופרך יותר מאשר לבקש ממך להתאבל על דברים שקרו לפני אלפי שנים ולדבר היחיד שמחבר בינך לבינם קוראים 'ויקיפדיה' וגם זה בהנחה שהערך 'חורבן הבית 'נכתב כמו שצריך.
אבל מצד שני, שים לב שבעצמך הבאת את 'גוש קטיף' או פיגוע אחר בתור דוגמא לאבל וחורבן שאליו יכולת להתחבר. מה זה אומר? שרק אם האנטנות של הלב שלך ימצאו את התדר הנכון של הכאב ויתחברו אליו, רק אז תוכל באמת לחיות ולחוות את הכאב באופן הפשוט ביותר.
למה אני מתכוון? גם עכשיו, אחרי 8 שנים מחורבן גוש קטיף, שב מול הטלוויזיה ותסתכל שוב על הזוועה שהלכה שם: אלפי בני נוער כמוך, שאיבדו את כל עולמם, שבורים, אומללים, מרוסקים, מאוכזבים. העיניים כואבות מדמעות, הלב בוער ומילל בכאב וקול זעקה שמרעידה את כל העולם עולה מבין חורבות בית הכנסת: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא אל תסתר פניך ממני ביום צר לי".
כל מי שנגע במראות האלו, הרגיש בלי יותר מידי חפירות וטחינות מוח, שהוא פשוט חי את הכאב. ומה זה בעצם חורבן גוש קטיף אם לא חורבן הבית, חילול ה' וצער השכינה? היית פעם בהלוויה צבאית או בהלוויה של יהודי שנרצח בפיגוע רק בגלל שהוא יהודי? גם לא מאחל לך להיות, אבל גם שם אתה לא צריך יותר מידי חפירות ובשביל להבין מה המשמעות של כאב הגלות והחורבן.
עומד לו הקב"ה כמו כולנו ורואה איך עוד בן שלו, עוד יהודי, נקבר רק בגלל שהוא יהודי ובמקומות האלו, השכל שותק, המילים נגמרות ורק הכאב, הו הכאב שואג וצועק כל כך חזק, עד שגם הדגים בתחתית האוקיינוס מבינים. ומה זה בעצם הלוויה של יהודים אחים שלנו שנרצחו רק בגלל יהדותם אם לא חורבן הבית, חילול ה' וצער השכינה?
ואם תחליט השנה לחוות הכאב בצורה האותנטית ביותר וללכת לכותל דרך השוק הערבי (בלילה ובערב בכלל לא מומלץ) אל תשכח להסתכל על אנדרטה קטנה בצד ימין של הקיר, בסביבות העשרה מטר מהכניסה, שם תגלה את סיפורו של תלמיד ישיבת מיר, חוצני"ק בשם שמוליק מאט, שנרצח ( להבדיל ממך) ממש במקום שאתה דורך בו עכשיו כי בסך הכול רצה להגיע כמוך לכותל. הוא גם היה מאורס. תמיד שאני חושב על רגע הבשורה בו התבשרה ארוסתו על הירצחו של בעלה לעתיד, הלב שלי מתביית כבר לבד על תדר הכאב.
ואם אתה רוצה להיות ממש אקטואלי, אז רק בימים האחרונים שמענו שנתפסה הגנבת שגנבה בשבעה את האייפון של חברתה המתה נוי כהן ז"ל שנפטרה במהלך רחצה בבריכה. ההורים המסכנים ביקשו רק דבר אחד: שישאירו להם את התמונות על כרטיס הזיכרון של המכשיר בתור מזכרת אחרונה מבתם. ובכן, גם התמונות נמחקו.
ומה זה בעצם גניבת מכשירו של המנוח במהלך שבעה ומחיקת התמונות וגרימת צער בל יתואר להורים ולמשפחה אם לא חורבן הבית חילול ה' וצער השכינה?
תחשוב באופן הכי אישי ופרטי שלך, על הכאב והסבל שנגרמים לך בגלל מיליון סיבות שיכולות להיות קשורות למשפחה שלך, לנשמה שלך, למשהו רע שקורה למישהו טוב שאתה מכיר. תחשוב על המצב שלנו בתור עם ועל כמה שאנחנו רחוקים. מפעם. מאיך שתמיד רצינו שהדברים יהיו. ושאתה מצטער, ושכואב וקשה לך, אז גם הקב"ה מצטער. גם השכינה. וזו בעצם עוד אחת מצורת הביטוי של חילול ה' בעולם: אין דין, אין דיין, יהודים נרצחים, הדם נשפך, כאוס מוחלט.
תחשוב על כל אלו ותראה איך גם אתה מתחיל לחוות ולהתחבר לכאב ולחילול ה' ולצער השכינה. שהעצב והחורבן ייהפך לנו לשמחה ולבניין.
המאמר יתפרסם השבת בעלון "השבת" של צהר. הכותב הינו חבר קבוצת ”חברים מקשיבים“ לתגובות והרשמה לניוזלטר ”שמים את האצבע“ (נושאים אקטואליים וחינוכיים מדי שבוע, בדוא“ל שלכם!) - avinoam811@gmail.com