בפרשיות מקץ-ויגש אנו למדים על כישרונו של יוסף לחזות את שנות הרעב ושנות השבע, לתת עצה להתמודד עם מצב החירום בשנות הרעב, ועל יכולותיו לבצע תכנית שהציע לפרעה. העובדה שיוסף נבחר למשנה למלך מעידה על החשיבות שהתורה מייחסת לכלכלה לאומית צודקת. משפחת יעקב שעסקה במצוקת הרעב של עצמה, עתה יוסף נדרש לתת מענה לכלל תושבי מצרים ולבאים אליה מבחוץ. יוסף הוא איפוא הראשון הנדרש לחשוב, לייעץ ולבצע כלכלת עם ומדינה. ניהול כלכלה לאומית מורכב ומסובך יותר מניהול כלכלת משפחה. יש לקחת בחשבון גורמים לאומיים כמו התמודדות מול איומים קיומיים. מדינה חייבת להחליט על סדרי עדיפויות בין בטחון לחינוך, בין תשתיות פיסיות לתשתיות חברתיות, ודילמות רבות נוספות.
כלכלה חיובית ותוצאות שליליות
ממשלת ישראל משתבחת בצדק במדדי המאקרו החיובים של הכלכלה הלאומית ביחס למדינות המפותחות (OECD); יציבות כלכלית, אחוז צמיחה גבוה, אחוז אבטלה נמוך, אינפלציה נמוכה והישגים נוספים. בשטח זה אנחנו נחשבים להצלחה בקנה מידה עולמי. מאידך, גם במדדים החברתיים אנו בצמרת העולמית, אך הפעם שליליים; שיעורי עוני גבוהים, בעיקר בקרב ילדים, פערים חברתיים וכלכליים ענקיים, שכר נמוך ופערי שכר גדולים, שיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה (בעיקר אצל חרדים וערבים) ובעיות קשות חמורות.
הממשלה טעתה בהערכת חסר הכנסות ממסים והערכת יתר של הוצאות הממשלה. בעקבות העודף שנוצר החליט שר האוצר על ביטול העלאת מס הכנסה (1% עד 14,000 ₪ לחודש ו-2% מ-20,000 ₪) שאמור היה להתבצע בשנת המס 2014. הוצעו חלופות מה לעשות עם העודף כמו לבטל את העלאת המע"מ, לבטל חלק מקיצוץ קצבאות הילדים, לבטל חלק מהקיצוצים בחינוך, בבריאות, ברווחה ועוד. הבחירה לבטל העלאת מס ההכנסה משקפת את הבעייתיות הגדולה במדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלה זו, וגם קודמותיה. ביטול העלאת המס מיטיב רק עם משלמי המס, ומשתכרי השכר הגבוה. חצי מציבור העובדים כלל לא מגיע לסף המס וביטולו רק מגדיל את הפער הכלכלי ופערי שכר הנטו. המשתכר 5000 ₪ ירוויח מהביטול כ-50 ₪ לחודש והמשתכר 30,000 ₪ יקבל עוד 600 ₪ לחודש. אילו נבחרה חלופה אחרת ניתן היה להגדיל את הנטו לכולם בסכום של כ-160 ₪ לחודש לפחות, ובכך לצמצם את שיעורי העוני ולהקטין את פערי השכר.
זאת יש לדעת, העלאת מס ישיר פרוגרסיבי (המרוויח יותר ישלם אחוז גבוה יותר), כמו מס הכנסה, מצמצמת עוני ומקטינה פערים, ואילו העלאת מס עקיף, רגרסיבי-אחיד, כמו מע"מ או תשלומי הורים לבתי ספר, מגדילה עוני ופערים. אם רוצים לצמצם את העוני ולהקטין את הפערים צריך להעלות מיסים ישירים ולהפחית מיסים עקיפים אחידים. ועוד, החזרת כסף לציבור מטרתה גם להגדיל צריכה ובעקבותיה את הצמיחה. ברור שמקבלי השכר הנמוך היו משתמשים לצריכה בכל הכסף הנוסף, ואילו מקבלי השכר הגבוה לא זקוקים להגדלת הצריכה אלא יגדילו את החיסכון או ירכשו דירה נוספת, ומחיר הדירות יעלה.
יתר על כן, ללא פרסום בולט הוחלט שבמקביל לביטול העלאת המס ייערך קיצוץ במשרדי הממשלה, בשנת התקציב 2014, באותו היקף של ביטול העלאת המס. מניסיון קודם ניתן לשער בוודאות שהקיצוץ יכלול שוב את משרדי החינוך, הרווחה, הבריאות, השיכון, הרשויות המקומיות ועוד שירותים שהמדינה אמורה לספק, ונצטרך לשלם יותר עבור השירותים הללו. זו בעצם העלאת המס העקיף האחיד הרגרסיבי שפוגע יותר בשכבות החלשות והביניים.
עוד יש לדעת; שיעור התקציב להוצאה הציבורית בישראל (חינוך, בריאות, רווחה וכד') נמוך משמעותית ממדינות המפותחות הקרויות OECD. ההוצאה הציבורית בתוצר בישראל בשנת 2009 הייתה 43.3% , לעומת 48.7% בממוצע במדינות ה-OECD. לכן, גם כיום אנו משלמים יותר עבור שירותים שקוצצו בחינוך, בבריאות, במוניציפאלי ועוד. נתונים מדאיגים נוספים מלמדים שיחסית למדינות OECD גובה המסים הישירים והפרוגרסיביים בישראל הוא פחות מהממוצע בהן (בשנת 2008: בישראל 22.4% לעומת 42.2% ב-OECD), ואילו גובה המיסים העקיפים, האחידים והרגרסיביים הוא הרבה מעל הממוצע שם (בישראל 22.9% לעומת 9.3%).
אחריות מקבלי ההחלטות
מכל האמור לעיל ברור שהמדדים החברתיים השלילים המביישים, האופייניים רק למדינת ישראל, אינם גזירת גורל או מכה בידי שמים, אלא מעשה ידי אדם והחלטות של בעלי התפקידים המוסמכים והאמונים על קבלת ההחלטות הכלכליות והחברתיות.
הישגי המאקרו המרשימים של הכלכלה הישראלית לא יכולים להיטיב רק עם מעטים ולהיעצר אצל רוב הציבור. המבחן האמיתי והמוסרי הוא בחלוקה צודקת, הוגנת ושוויונית יותר של המשאבים הלאומיים. לכך דרוש בעל חזון, כישרון ומנהיגות, כמשביר יוסף, וכסימן לבוא משיח בן יוסף.