אוי לנו. בתשיעי באב שנת 70, כאשר נטו צללי ערב, הציתו הרומאים אש במקדש. האש בערה כל הלילה ולמחרת. המקדש נשרף וחרב כליל. הרומאים הניפו את דגלם על הר הבית ועל חורבות המקדש, אך בכך לא הושלם החורבן: העיר העליונה (הרובע היהודי והר ציון של ימינו) נותרה נפלה רק ביום ח' באלול (ע"פ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ו 407).
ביום י' באב תשס"ה עלה הכורת על גוש קטיף. אנשי הגוש גורשו מביתם ונעקרו מאדמתם; שדותיהם נשמו ובתיהם נותצו. אך בכך לא הושלם החורבן: כוחות צה"ל נכחו במרחבי הגוש עד יום ח' באלול. עם יציאת אחרון החיילים מחבל עזה, הניפו מרצחי החמאס את דגליהם על חורבות גוש קטיף. בו ביום הועלו באש בתי הכנסיות ובתי המדרש.
כתב הרמב"ן, "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג, נג) "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה".
תושבי הגוש באו למדבר שומם. במשך עשרות שנות התישבות, באמונה גדולה, באהבה אין קץ, ובמסירות נפש שאין לה שיעור הפכו את הציה לגן רווה. בעוונותנו, עזבנו את הארץ הטובה בידי זולתנו מן האומות. ולא בידי מתוקנות שבאומות, אלא ביד אויבינו מבקשי נפשנו. גן פורח עזבנו בידם, והם עזבוהו לשממה.
קברניטי המדינה, מובילי העקירה, חזו לנו משאות שוא ומדוחים. שלום שלום ואין שלום. רבים התפתו להאמין כי שלום יהיה לנו אם "נתנתק" מחבל עזה. ואין צריך לומר שמעמדנו המדיני בעולם ומצבנו הכלכלי יעלו מעלה מעלה...
מי שהתעקש לטעון כי הנסיגה תריע את מצבנו, ספג קיתונות של לעג: "קסאמים על אשקלון? שטויות." תוך זמן קצר נתברר מי דובר השטויות ומי רואה נכוחה; מי השלה את העם בתקוות שווא ומי חזה את המציאות. הנגב המערבי על כפריו ועריו נצבעו בצבע אדום; שדרות ונחל עוז, סעד ואשקלון, שובה ואופקים ספגו הפגזות כבדות; התקפות הטילים הגיעו הרחק מעבר ל'עוטף עזה': לבאר שבע ולקרית גת, לגוש דן ולסביבות ירושלים. צבא ישראל נקרא לצאת לקרב פעם אחר פעם: מבצעי 'גשם ראשון' - בעקבות הפגזת העיר שדרות, עשרה ימים אחרי העקירה; כשנה לאחר מכן - מבצע 'גשמי קיץ', שנמשך כחמישה חודשים; מבצע 'עופרת יצוקה' בחורף תשס"ט, בעקבות מטחי טילים על עוטף עזה, קרית גת, אשדוד, יבנה ובאר שבע; 'עמוד ענן' (תשע"ב); 'צוק איתן' (תשע"ד) בעקבות הפגזות שהגיעו לבאר שבע וסביבתה ולגוש דן(!). ועוד ועוד. מחירם של מבצעים אלה היה כבד מאד: עשרות רבות של הרוגים ומאות פצועים; בעקבות הפגיעות הקשות בערי הרצועה ובכפריה נפגע קשה מעמדנו המדיני בעולם. הפגנות אנטי-ישראל התרבו ברחבי אירופה; גינויים ממשלות רבות בעולם ומעל הכל דו"ח ועדת גולדסטון. למותר לציין את הנזק הכלכלי: מחיר פעולות הלחימה, נזקי רכוש שנפגע בהפגזות המחבלים ועוד ועוד.
דומה שאין צורך להוסיף על דברי "אור החיים": "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ... וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג נה): לא זו בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא "וצררו אתכם" - גם על החלק שאתם יושבים בו, לומר "קומו צאו ממנו".
ביום ח' באלול - יום ראשון הקרוב - נקיים תענית ציבור (רשות): לזכור, להתפלל ולכסוף לתקומתו של גוש קטיף במהרה. השנה בחרנו לערוך את אירוע סיום התענית, במעמד גדולי הדור ואישי ציבור, ביישוב עמונה - בתפילה ובזעקה שיתבטלו מזימות החרבתו של היישוב. כי התיקון של גוש קטיף יתחיל בעמונה.
בח' באלול יצאו אחרוני החיילים ומחסום כיסופים ננעל; אך הכיסופים אינם נעצרים במחסום.
נכסוף כולנו בתכלית הכוסף לבניינם של חבל ימית, גוש קטיף, צפון השומרון ויקויים בנו האמור בפרשת כי תבוא אל הארץ: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש".