לכבוד הרב שלמה אבינר שליט"א,
כמי שמוקיר ומעריך מאוד את גדולתו של הרב בתורה ופועליו הרבים למען כלל ישראל, קראתי בצער רב את ההתקפה החריפה שהרב פרסם כנגד הממונים על לימודי התנ"ך במשרד החינוך בעלון 'באהבה ובאמונה' בשבת האחרונה, וכנגד ועדת המקצוע של התנ"ך הכוללת ראשי ישיבות ורבנים. התקשיתי להבין מה טעם יש ללבות אש מחלוקת ומריבה דווקא בימים אלו, לפגוע בריש גלי בכבודם של רבנים חשובים ויקרים, ולהוציא שם רע בפומבי על ראשי החינוך הממלכתי דתי המקדישים את כל כוחותיהם להגברת לימוד תורה בעם ישראל, וזאת בעזרת ציטוטים מסולפים ומעוותים. משום כך, אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם בפומבי ולהגן על כבודם הנרמס של אלו שנפגעו מן הדברים.
אין זה המקום והזמן להיכנס למחלוקת על דרכי לימוד תנ"ך בתוך העולם הדתי והחרדי על מקומו של לימוד הפשט, על חשיבות מעמדם של פרשנים כמו רשב"ם ואב"ע או על הדגשת מגוון הדעות בחז"ל ולא רק עמדה אחת. כרגע בוערת בעיה אחרת לגמרי, שאין לה כל קשר עם ענייני תוכן, אלא עם צדק ויושר.
אביא כאן שלוש דוגמות, כל אחת מזעזעת מקודמתה. המאמר נפתח בתיאור הבא: בעוד שהמקובל בישראל היה ללמוד תורה "כדי שייפתחו לנו שערי אורה הרבה יותר גבוהים, לערכי מוסר על-אנושיים וקדושים, להנהגות ראויות לעילא ועילא לאור דבר ד' ", הרי שכעת משרד החינוך מורה ללמוד תנ"ך כדי ''להטמיע בתלמיד ערכֵי מוסר אנושיים והנהגות ראויות'', ועל כך נכתב במאמר: "הלא זה דברה של התנועה הרפורמית, אשר חרתה על דגלה שעיקר היהדות הוא העקרונות הדתיים האוניברסליים, וכל שאר המצוות והחוקים אינם מתאימים לחברה המודרנית וכל המבטלם הרי זה משובח". אולם הציטוט הנזכר הוא חלק ממשפט ארוך שנכתב במקור, שמסיבות שקשה לי עד מאוד להבינם, הושמט. המשפט השלם שהוזכר במתווה תכנית הלימודים היה: "לימוד התנ"ך קושר על כן את הלומד אל הקב"ה, אל התורה ואל ארץ ישראל, מחזק את אחדות העם ואת זיקתו אל מורשתו, ומטמיע בו ערכי מוסר אנושיים והנהגות ראויות, בבחינת 'מה ה' דורש ממך' ". והדברים זועקים: איזו פרשנות של התורה מתירה לצטט חלק קטן ממשפט, ולתקוף את כותבו על כך שאין הוא מזכיר דברים שנאמרו במפורש בחלקו הראשון והעיקרי של המשפט? האם על המשפט המלא ניתן לומר שהוא "דברה של התנועה הרפורמית"? מהי ההצדקה המוסרית וההלכתית להכפיש את תכנית הלימודים תוך כדי ציטוט חלקי של חזונה?
בהמשך, מופיעה התקפה על מאמרי העשרה, שפורסמו באתר שהוקם לסייע למורי תנ"ך, על ידי היכרות עם מאמרים שונים שכתבו רבנים מזוויות ראייה שונות של התנ"ך. בין היתר הותקף מאמרו של מורי ורבי, הרב יעקב מדן שליט"א, מגדולי מורי התנ"ך בדורנו. במאמר זה דן הרב מדן שליט"א במאמר חז"ל שהנחש בא על חווה (שבת קמו ע"א), ובהסבר הדבר כתב: "אם לא נתלה בחווה עיוותים מחרידים בנטיותיה המיניות, נצטרך לומר שהנחש דמה מבחינה חיצונית למין האדם", וכפי שאכן מפורש במדרש פסיקתא זוטרתי, שהנחש "היה מהלך בקומה זקופה והיה יודע לשון האדם". אולם בציטוט דברי מו"ר סולפו דבריו באופן מזעזע, והוצגו כך: "לחוה אמנו היו 'עיוותים מחרידים בנטיותיה המיניות'... אך אני שואל: למה אתה מוציא שם רע על חוה אמנו? אתה היית שם? ראית? אז מניין לך כל הרפש הזה?". האם זה מה שנאמר במאמר? האם יש דבר בעולם המצדיק ציטוט כל כך מסולף?
כדי שלא להטריח, אסיים בדוגמה אחת נוספת. במאמר יש ביקורת חריפה על מאמרו של הרב פרופ' אלי עסיס, שהתמודד באומץ ובכישרון עם טענות מבקרי המקרא על כך שבסיפור גדעון ישנן סתירות הנובעות מכך ששולבו בו מקורות שונים שנכתבו על ידי אנשים שונים. הרב עסיס הפריך טענות אלו בחכמה ובתוקף, ובין היתר כתב: "חזרות וסתירות בתוך טקסט נחשבות לתופעות בלתי-סבירות בעיניהם של חוקרי מקרא... יש אשר ייחסו את הפעולות השונות למקורות שונים, יש שהשמיטו פסוק זה או אחר ויצרו סיפור חלק, נקי מסתירות... בחיבור זה פירשתי שגדעון סותר את עצמו ומתנהג בצורה לא עקבית. אם אפשרות זו היא אכן נכונה, כל ניסיון ליצור הרמוניה באישיותו ובמעשיו, הן באמצעות הסרת פסוקים 'מפריעים' מהטקסט והן באמצעות פירושים 'מתוחכמים' חוטא לכוונתו של הסיפור". אולם במאמר הביקורת דברי הרב עסיס הוצגו באור הפוך לחלוטין, כאילו הוא תומך בגישה הביקורתית: "החזרות והסתירות שבסיפורו, הרי הן מתפרשות בעזרת ביקורת המקרא שיש כאן אוסף טקסטים שחוברו בתקופות שונות. זאת אכן העשרה חשובה למורה. לא דבר ד' הוא התנ''ך אלא דבר האדם. עתה הכול מובן. אין שם מבוא לדבקות בד', שהרי לא מד' יצא הדבר". היש סילוף נורא מכך? האם באמת כוונת המאמר הייתה לומר שהתנ"ך איננו דבר ה'?
אלו הן רק שלוש דוגמות, המעוררות שאלות כבדות. מדוע דברים מפורשים סולפו באופן כל כך הפוך מכוונתם הברורה של כותביהם? האם זו דרכה של תורה? האם לא ניתן לנהל ויכוחים ומחלוקות בדרך אחרת?
תקוותי ותפילתי, שהמחלוקת תשכח ותשקע, ואת מקומה יחליף דיון אמתי, לגופם של דברים, תוך כבוד הדדי בין רבנים ומחנכים יראי שמים, שמטרת כולם היא להגדיל תורה ולהאדירה.