המהפכה הקופרניקאית של הרב קוק

שמונים שנה עברו מאז נפטר הרב קוק ועדיין ממשיכים ללמוד את כתביו ורעיונותיו, נדמה שישנו נושא אחד יסודי שעליו בנויה רוב משנתו של הרב קוק, האמונה. ברצוני לברר מעט מהי האמונה לפי הרב קוק וכיצד החידוש של הרב קוק בהבנת האמונה משפיע על שאר הנושאים בהם הוא עוסק.

מהי אמונה? כדי להבין את החידוש בתפיסת האמונה של הרב קוק, יש להשתמש ברעיון של הפילוסוף עמנואל קאנט. לפני קאנט היו דיונים רבים בין הפילוסופים מהי המציאות ומהו הטבע? עד שבא קאנט ואמר שאין לנו יכולת להבין את הטבע עצמו, שכן אנו מוגבלים באופן התפיסה שלנו את המציאות ובצורת החשיבה שדרכה אנו קולטים את המציאות, לדוגמא החלל והזמן הם שתי קטגוריות בסיסיות שדרכם אנו קולטים את המציאות ואנו כלל לא יכולים לדמיין את המציאות ללא חלל או ללא זמן.

חידוש זה שמט את הקרקע מעל השאלה "מהי המציאות?", והעביר את הדיון מהמישור הנואומנלי (הדבר כשהוא לעצמו) למישור הפנומנאלי (העולם התופעתי) - כיצד אנו קולטים את המציאות. כעת ברור שהמדע מגלה רק את האופנים שבה המציאות נקלטת בתוכנו ולא את הטבע עצמו שמעבר לכל תפיסה. מהפכה זו נקראת המהפכה הקופרניקאית של קאנט, שכן כמו שלפני קורפרניקוס חשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ והוא גילה שהאמת הפוכה מן האינטואיציה הפשוטה, כך לפני קאנט חשבו שעל ידי החשיבה שלנו אנו מגלים את המציאות וקאנט גילה שאנו משליטים את קטגוריות החשיבה שלנו על המציאות איתה אנו נפגשים.

את אותה מהפכה קופרניקאית שעשה קאנט למדע, עושה הרב קוק לאמונה: התפיסה האמונית הרגילה היא שמטרת האדם להתחבר למציאות חיצונית ואובייקטיבית של האל, אשר קיימת אי שם בעולם הרוחני. הרב קוק מחדש שאלוהים עצמו נמצא בערפל הקיום שמעבר להבנתנו, במהות הנסתרת שאין לדבר או לחשוב עליה. כשם שהמציאות כשהיא לעצמה ללא מימד החלל והזמן נמצאת מעבר לתפיסת האדם, כך תופעת הרצון העולמי והתעלות המציאות, מקורה באיזו מציאות עצמית נעלמה, שכל מה שיש לנו זה עריגה פנימית אליה, ללא הבנה וללא יכולת לכפור או להאמין בה. העצמות האלוהית, הדבר עצמו, איננו מוכחש או מוכח, הוא מושג הקיים באיזו עריגה פנימית חסרת פשר שאין להבין או לנסח.

איננו כופרים וגם איננו מוכיחים את קיומו של אלוקים, אנו מציבים אותו מעבר לכלי החשיבה שלנו ולכן לא עוסקים בקיומו ולא בחוסר קיומו, הוא ישנו כמו שעצם קיום המציאות שמעבר לחלל ולזמן ישנה, ללא שנוכל להבין או להגדיר מהו בשום הכרה אנושית.

אם כך מהי משמעות המושג "אמונה באלוהים"? - הרב קוק מחדש שעיקר חווית האמונה באל, היא אמירה יסודית על הצורה שבה אנו תופסים את המציאות. אמונה באל איננה מתייחסת למציאות אובייקטיבית שמעבר לערפל ההכרה שלנו, אלא בעיקר ביטוי לצורת חשיבה מסויימת שלנו על המציאות. העמקת האמונה לא מתבצעת על ידי הצהרות נשגבות על מהות אלוקית מופשטת, אלא על ידי שינוי התפיסה שלנו את העולם בו אנו חיים[1].

קטגורית ההכרה של האמונה היא הבטה על העולם כאורגניזם השואף לאין סוף, האמונה מבררת לנו שיש באדם יכולת רוחנית לראות את המציאות באופן אחדותי, אין מדובר רק באמירה שכלית או מדעית, מדובר ביכולת רוחנית, בהכרה תודעתית שדרכה מנתחים, מבינים ומרגישים את המציאות, כמו שאדם חווה את המציאות דרך צבעים או דרך ריחות ומישוש. כך יש לחוש את המגמה הרצונית של המציאות. זוהי קטגורית הכרה שבה פונים אל המציאות וחווים אותה בכל מימדיה[2].

החידוש הוא שאמונה באל היא לא אמירה על עצמות האל, שנמצא רק בעריגה עלומה מעבר ליכולת הדיבור וההכרה שלנו, אלא אמירה על התפיסה התודעתית שאנו חווים דרכה את המציאות, כמו שאדם שאומר שיש מרחב וזמן מתאר צורת היחס שלו למציאות ולא את המציאות האמיתית שמעבר לקטגוריות התפיסה האנושית.

הקטגוריה האמונית היא תפיסה שרואה שאיפת שלמות אין סופית במציאות כולה, כשם שהחלל והזמן הם חלק מחווית המציאות היסודית ביותר שלנו, כך גם התפיסה האמונית רואה שאיפת שלמות אין סופית בלתי נכלית בכל. מבנה הרצון של האדם בנוי באופן כזה שמרכז כל שאיפותיו זו שאיפת שלמות אין סופית שבוערת במעמקיו, וכל שאר הנטיות, הרצונות והאישיות שלו הם התפרטות והשלכות של אותה שאיפת שלמות. באותו אופן צריך להביט על המציאות כולה כישות שמקור כל כוחותיה הוא השאיפה לשלמות אדירה, וכל פרטי הכוחות הם רק התפרטות של אותה שאיפה בפנים שונות לעיני האדם.

תהליך השיבוש האמוני שהתרחש בעולם

האנושות הקדומה אכן חיה את הקטגוריה האמונית, היא חוותה באופן טבעי את העולם ככוחות המלאים עוצמה אין סופית, בכל נימי חייה. האדם הקדום חווה את כל המציאות, הדומם, הצומח, החי והמדבר בתור ישויות הרוחשות חיות ועוצמה פנימית.

אך האנושות תפסה את הקטגוריה הזו באופן ילדותי ומגושם, היא חשבה שמה שמופיע אלינו הוא האלוקי עצמו, לכן אין צורך לתקן את עצמנו, שהרי האל בא אלינו כמו שהוא ונוכח בכל התאוות, היצרים ואפילו הוצאת הצרכים הפכה להיות חלק מעבודת האל. כיון שכל כח הוא הדבר עצמו, אין קשר בין הכוחות השונים והם שייכים להופעות שונות זה מזה הנאבקות בניהם. היהדות לעומת זאת אומרת שמה שיש לנו זה היחס אל האל ולא מפגש עם האל עצמו, יש לנו הארה וניצוצות מן האל האחד, רשמים מן ההוויה האלוקית האחת המקיפה אותנו בכל מקום, אבל הרשמים האלו אינם הדבר עצמו ולכן עלינו לזכך את אישיותנו, להתרומם ולהתקדש כדי להיפגש איתם ולהפוך את אותם רשמים להופעה אלוקית מלאה יותר.

האלילות היא חוסר סבלנות, רצון לפגוש את הדבר עצמו בלי סבלנות להבין שכל מה שאפשר זה להיפגש עם הרושם והיחס לדבר ובתוך אותו יחס מסתתרת הארה גדולה של האל, אף אם הוא עצמו מסתתר מאיתנו מאחורי מסך המציאות. יסוד היהדות זו הענווה, ההכרה שאינני מכיר, מתוך ענווה לקבל את הרשמים הקטנים והמצומצמים בסבלנות ולאט לאט לבנות מהם אמונה גדולה[3].

האלילות, ששכנעה את האנושות שהיא שלמה בלי צורך בתיקון מוסרי ורוחני, יצרה הרס של החברה וגרמה לשטף של תאוות יצרים ושחיתות. עד שהאנושות מאסה בקטגוריה האמונית כולה והחלה לאמץ השקפת עולם פילוסופית שמדברת על האל באופן מרוחק ושכלי, שמכירה בכך שיש מרחק בלתי נתפס בנינו לבין השלמות האלוקית.

האנושות עברה מקצה אחד לקצה הנגדי, ממחשבה דמיונית שניתן לתפוס את האל עצמו בתוך המציאות, למחשבה שהאל הוא קיום מנותק ומרוחק מאיתנו לבלי הכר, הנטיה האמונית העזה הודחקה לחלוטין מן הנפש האנושית ונותרו ממנה רק שרידים של הבנה שכלית קרה ומנותקת.

ניתן לומר שהיהדות היא איזון בין האלילות המגשימה לבין הפילוסופיה המרחיקה. היהדות מבינה שאמנם האל עצמו מרוחק מאיתנו מצד אחד, אבל רשמים מן האל, יחס אל האל, קיימים בתוך המציאות המקיפה אותנו בכל רגע. אנו חיים מן האל גם אם איננו מבינים מהיכן מגיעים אותם חיים.

אמנם, גם בזמן שבו שלטה התפיסה הפילוסופית שהרחיקה את האל, היה צורך בנפש האנושית בקישור אל השלמות האלוקית. לכן בתקופה זו צמח באנושות, בנצרות ובאיסלם, המושג של אלוהים כישות פרסונלית מופשטת היושבת במרום, כגורם המשגיח על האדם מבחוץ ונותן לו שכר או עונש, כישות מאיימת או אוהבת שמרחפת מעל האדם. כל אלו הם שרידים מעורפלים בלבד מן הקטגוריה האמונית האדירה שהקיפה את האדם בכל מישורי חייו, שראתה בשאיפה לאין סוף לדבר הממלא את היקום כולו.

המושג של אלוהים פרסונלי חיצוני, איפשר לאנושות לתת מענה קלוש ומטושטש לאותה נטיה רוחנית שיוצרת בה הקטגוריה האמונית, אבל ללא עוצמת החיים וחווית האמונה המקיפה את כל כוחותיה, דבר זה יצר דיונים פילוסופים על קיומו של אלוקים ודמיונות של אלוקים רחוק או קרוב, מרחם או כועס וכל צורות החשיבה הפרסונליות והמרוחקות מעצם חווית האמונה הממשית.

גם היהדות עברה כמה תהליכים, בראשית היהדות היתה עדיין הנטיה האמונית באנושות ובעם ישראל בשיא כוחה, לכן בתקופת מתן תורה ובית ראשון לא היה צורך בהרבה תקנות וטקסים כגון ברכות ותפילות, שכן באופן טבעי העם היה דבוק בקטגוריה האמונית בעצם חייו. מצד שני באותו דור היה פיתוי גדול להמחיש את אותם עוצמות על ידי תפיסות שונות של עבודה זרה שהעם נתפס אליהם. לעומת זאת בתקופת בית שני הקטגוריה האמונית הטבעית נחלשה, לכן עיקר המאמץ היה לשמר ולחזק אותה על ידי תקנות של תפילות, ברכות ופירוט דיני התורה והעמקתם על ידי חכמים שהחליפו את הנביאים.

תפקידה של היהדות כיום הוא להשיב את העולם לקטגוריה האמונית העזה שהייתה בתקופת בית ראשון, אבל באופן שקול ומוסרי[4]. עם ישראל לא אמור לקיים את התורה כצו אלוקי המולבש עליו מבחוץ, עם ישראל הוא יצירה לאומית בעלת כישרון מיוחד, אשר מסוגל להאזין לנטית השלמות של המציאות באופן אינטואיטיבי ולהיות מודעת לכך שהעולם כולו הוא ניצוצות ורשמים ממציאות אלוקית שלמה.

מטרת חוקי התורה

הצבת מוקד האמונה בצורת הכרה המודעת לשאיפת המציאות לאין סוף, דורש הסבר מחודש על מהות התפילה, המצוות ועבודת ה' כולה. חוקי התורה אינם ציווי חיצוני, אלא נוסחאות חיים שמטרתם להביא את האדם להגברת הקטגוריה האמונית שבתוכו, על ידי יצירת הרמוניה בינו לבין חלקי המציאות שסביבו, ביסוס התחושה שהכל שואף למקום אחד, הכרת יסוד השלום שבין הכוחות השונים, שבכולם שאיפה אחדותית והרמונית לאין סוף. חוקי התורה נועדו להגביר את שאיפת השלמות בנפש האדם תוך חיבור לכל חלקי המציאות והאזנה לשאיפה זו בתוכם. על ידי חוקי התורה האדם יכול להגיע להאזנה לאותה שירה פנימית, לאותה נטיה לאין סוף שרוחשת בכל.

הכפירה שהתעוררה בדורות אחרונים לא נועדה לדחות את האמונה באלוהים, אלא לטהר את התפיסה האמונית מן המבט הצר שלה על אל פרסונלי במרום, למבט רוחני מעמיק על המציאות כולה כאורגניזם בעל שאיפת התעלות אין סופית[5]. האמונה באלוהים איננה צריכה להיות וויכוח בין דתיים וחילוניים, היא אמורה להיות המנוע הרוחני שמביא את החברה הישראלית לדחף אידיאולוגי עצום, להיות באמת חברת מופת וממלכת כהנים וגוי קדוש.

חזון הרב קוק הוא שכל החברה הישראלית תתתאחד תחת מטריית האמונה באלוהים, מתוך תפיסה שעל המציאות להגיע למקום טוב יותר, שעלינו לשאוף לשלמות אדירה שתלך ותתממש בתוך העולם הזה המסובך במאבקיו[6]. שישנו אופק של שלום, הרמוניה ואחדות שעלינו לשאוף אליו. הדרכים השונות להגיע לאופק הזה ילכו ויתבררו, אך כולן יהיו מופנות כלפי אותה מטרה משותפת שתוביל את החברה כולה, לקדושה, דבקות וחזון גדול שיכניס תוכן רוחני לעם ישראל לעוד שנים רבות של קיום והשראה.

הכותב הוא ר"ם בישיבה תיכונית "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקווה" באליקים.