שיעוריה של הרבנית ימימה מזרחי מושכים קהל נשים רב. חלק מהשיעורים מוקלטים ונוסח כתוב נשלח מדי שבוע לקהל מינויים. עד כה התפרסם בדפוס מעט מזעיר מחומר זה, ולאחרונה יצא לאור ספרה "כַמַּיִם, לִבֵּךְ: מסע בֵּין הַמְּצָרִים", בעריכת יקרת פרידמן ובהוצאת ידיעות אחרונות (160 עמ'). ספר זה כולל ט"ז פרקים הנסבים על עניינים הקשורים בבין המצרים, בתשעה באב ובנחמה שלאחריו - ט"ו באב. בראש כל פרק מוצג מקור שנדון בו.
עד כה טרם ניתנה הדעת על התכנים המופצים בידי הרבנית, והסקירה הנוכחית מבקשת להעלות בעייתיות בכל הנוגע לחלקם. סקירה זו לא צמחה יש מאין. לראשונה נתקלתי בקטע בעייתי זמן קצר לאחר שעשיתי מנוי לפני כשנתיים וחצי, בעקבות היחשפות לחומר אצל קרובי משפחה. בשיעור לפרשת תזריע תשע"ד נמצא הקטע הבא: "ויש ילדים מסוג 'ניסן'... עליהם אומר רבי נחמן מברסלב שהם הנשמות הכי הכי מסובכות, הכי הכי מגולגלות, והם הילדים שהכי מִיתַּקנים ומתנַקִים בתקופה המופלאה הזו ובפרט על ידי תפילות של ראש חודש ניסן. בתפילות שלך בראש חודש ניסן אפשר לתקן את נשמותיהם של הילדים הללו ולנקות אותם על פי דרכם". לא הכרתי רעיון זה מכתבי רבי נחמן, חיפשתי ללא הועיל במאגר כתביו, כתבתי לשירות הלקוחות של המינויים אך לא ידעו להפנותני למקור, ופניתי לאחד מגדולי רבני ברסלב בארץ, בלא אזכור זהות המחברת, שהביע פליאה עליו.
מאז הוספתי להתוודע לחומרים בעייתיים בכתביה של הרבנית ימימה. חלק מחומר זה ניתחתי והוא מצוי אצלי, אולם ההיקף השבועי הנרחב אינו מקל על עיון בחומר כולו. לפיכך פרסום הספר הנוכחי, שיש בו בעייתיות לא מועטה, מזמן הזדמנות נאותה להידרש לנושא. מפאת ריבוי הדוגמאות נוכל להתייחס לחלקן בלבד, ועולה על הדעת שיש להכין הערות על החיבור כולו כדי למנוע הטמעה של תכנים בלתי ראויים באוצרותינו.
שיעוריה של הרבנית מופנים לקהל נשים רחב, המחפש בין היתר את הצד החוויתי. הרבנית מתייחסת במידה מרובה לתופעות חברתיות בנות זמננו הנוגעות לעולמה של האישה. מבחינה זו שיעוריה מחזקים נשים בכיוון של התקרבות למקורות ובניין תפיסת עולם מעצימה. לצד זאת, חובה להפנות לבעייתיות הכרוכה בתכנים מסוימים הנאמרים על ידה, למרות שמסתבר שהנמענת הממוצעת אינה כנראה בודקת אחריה.
והנה, הבעייתיות בספר הנוכחי הינה מסוגים שונים. כך מצוי ניתוח שגוי של מקורות, ועל בסיס זה נבנים תלי פרשנות ורעיונות שאין להם בסיס. כלולים גם תכנים שאין להם מקור ושאינם לפי רוח היהדות. כן מצויה בעיה בנוגע לדיוק בציטוטים ולציוני מראי המקומות.
הרבנית ימימה נוטלת לעיתים חירות לחדש רעיונות שלא רק שאין להם בסיס במקורות, אלא שמנוגדים להם. דוגמה בולטת קשורה לפרק על קמצא ובר קמצא (ח). הרבנית מתייחסת להתגלמותה של תופעת העלבת הזולת שהיא "העוון התת-קרקעי שהחריב את בית המקדש" (עמ' 89), ובורא עולם מעניק לנעלבים כוח הרס. לאחר ניתוח פעולתו הנקמנית של בר קמצא בעקבות גירושו מהסעודה, עוברת הרבנית ליטול סיוע נוסף ממעשה המופיע בהמשך אגדות החורבן (גיטין נח ע"א). המעשה מוסב על הכתוב "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד, ב) ופותח מחזור סיפורים שנושאם יופיים של צעירים שהוגלו ושאולצו לעבור חוויות לא תקניות בתחום האישי. במעשה הראשון מסופר שבתחילה נהגו חשובי הרומאים לקיים יחסי אישות לנגד תבליט של חותם שעליו צורות נאות מתוך האמונה שהראייה משפיעה על צורת הוולד. לאחר החורבן היו מביאים נערים יהודים נאים, אוסרים אותם לרגלי מיטותיהם ומשמשים. במעשה הנדון מסופר על שני נערים שהאחד שאל את חברו היכן כתובה מכה זו בתורה. השני השיבו שהוא מוזכר בכתוב: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" (דברים כח, סא). הנער הראשון היה צעיר יותר וטרם למד כתוב זה, והוסיף לשאול כמה רחוק הוא מללמוד במקום זה. השיב לו חברו שהוא רחוק משם בספר התורה יריעה וחצי. הנער הראשון התבטא באומרו: "לו הייתי מגיע לשם, לא הייתי צריך אותך" (תרגום מארמית). זהו שיג ושיח של קודש מצד נער שהצטער על שטרם הכיר את הכתוב ונאלץ להסתייע במי שגדול הימנו.
והנה, הרבנית ימימה מפרשת שיח זה כהתנגחות, למרות שאין אינדיקציה לכך בסיפור עצמו. היא מביאה מעשה זה כדי לסנוט בנערים: "חִשבו על הרומאי שמביט כלא מאמין בוויכוח הזה... שוב אותה וכחנות שהם עקודים אליה, ממש כשם שהם עקודים למיטה הזו" (עמ' 91). יצויין שאין עדות שהרומאי שמע את השיח, ואם כן אין וודאות שהבין את דבריהם. כך בונה הרבנית מסכת של הטלת דופי בנערים זכים, שנותקו מכור מחצבתם והוכרחו לעסוק בעיסוק מבוזה, בניגוד לתלמוד המעלה על נס את הנערים וחש אמפתיה למוצאות אותם. פרשנותה של הרבנית, הנטולה רגישות אנושית, מעוררת זעזוע עמוק ביותר. ביקורתה חורגת מגבולות הלגיטימי. נהיר ששום רב לא היה מעניק גושפנקה לפרשנות כזו, והיה דוחה אותה על הסף.
בפרק י"ד הרבנית מציינת ש"האר"י הקדוש... מגלה לך, שצהרי יום תשעה באב, בשעת חצות היום, זה הזמן להתעורר, בישיבה על הרצפה... כל תפילה שתיאמר על ידך ברגע הזה עולה למקום הגבוה ביותר" (עמ' 129). אולם בדיקת העניין מגלה תמונה שונה לחלוטין, והאר"י אינו אומר זאת. האר"י מתייחס בשער הכוונות (דרושי חג השבועות, א) לכך שבימי בין המצרים טוב לשבת לאחר חצות היום ולהתאבל על החורבן, והוא כולל בכך את תשעה באב. הרבנית מביאה את דברי האר"י מתוך ה"פלא יועץ" (ערך תשעה באב), המדבר על הצורך לעורר בכי בתשעה באב. הוא מזכיר קצרות את מנהג אמירת תיקון חצות, ואינו מביא את דברי האר"י כהווייתם. האר"י וה"פלא יועץ" אינם מתייחסים למוטיב של קבלת התפילות בחצות יום תשעה באב. רעיון זה מוזכר בהמשך משמו של רבי פנחס מקוריץ: "שאם יחסר לאדם איזה דבר, עת טוב הוא להתפלל ולבקש מהשי"ת על זה בתשעה באב בעת שיושבין על הארץ". מתברר שייחוס כלל הרעיונית לאר"י איננו נכון. הרבנית מצטטת קודם לכן (פרק ד) את דברי האר"י בשער הכוונות, ומכלילה בציטוט את המשפט: "וזו הנהגה מיוחדת, בפרט לבני ולבנות ירושלים" (עמ' 51), שאינו נמצא בדבריו. בהקשר זה יצויין שהחיד"א מדבר על מנהג זה כמנהג ארץ ישראל. מצער שהתכנים השגויים הללו מופצים ברבים.
פרשנות בעייתית מובהקת קשורה למקור הבא שהרבנית מסתייעת בו: "משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים שאין דורינו רואה אלא לפנים" (סוטה מז ע"ב). מאמר זה מתפרש בידי הרבנית (פרק ו) בהוראה שעם החורבן אנו עדים לטשטוש היכולת לבחור את הזיווג ולחיות עמו בשלום. אולם המאמר הוצא מהקשרו. הוא חלק משרשרת מאמרים המובאים בידי ריב"ז והמתייחסים למציאות קודם החורבן, ואין בסיס לתפישתה הממקמת אותו לאחר החורבן. ספק אם אפשר לקבוע כדבריה, שמאז החורבן קיים חוסר בהירות בנוגע לבחירת הזיווג. הרבנית מייחסת את התרחקות הבנים והבנות בזמננו לריחוק מהמקדש, תפיסה בעייתית שאין לה שחר במקורות. חז"ל עמדו על שינויים אחדים בעקבות החורבן, אולם גישות כוללניות כאלה שהרבנית מזכירה משילות מעל הפרט אחריות אישית, תוך זקיפה משוללת יסוד של התופעות למגמות-על.
מקור נוסף שפרשנותו בידי הרבנית בעייתית מוזכרת באיכה רבה (פתיחתא ג, א ע"ד): "'מפני ידך בדד ישבתי' (ירמיהו טו, יז). נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד. נגעה בי ידו של סנחריב ולא ישבתי בדד. וכיון שנגעה בי ידך בדד ישבתי. 'איכה ישבה בדד'". לפי פשוטם של דברים, כוונת המונח "נגעה בי ידו" היא "פגעה בי ידו". שיעור הדברים הוא שפרעה וסנחריב שיעבדו את ישראל, ועדיין הקב"ה היה אתם בצרתם. אולם בעקבות החורבן אבדה להם משענת. הרבנית ממקדת מקור זה במוטיב הבדידות, ולדבריה "יש פה תיאור של אישה שמחפשת קשר" (עמ' 73). אולם אין לפרשנות זו על מה שתתבסס, היא אינה אפשרית כלל, ואני מרשה לעצמי לומר שיש כאן עיוות של המדרש, שאינו פתוח כלל לפרשנות שהרבנית מעניקה.
יצויין שמראי המקומות של מקורות לא מעטים ב"כַמַּיִם, לִבֵּךְ" שגויים, ונוכל לציין דוגמאות יחידות מתוך המכלול. הרבנית מצטטת קטע תרגום מאיכה בעניין בנות ישראל שהתאבלו על ביטול חגיגות ט"ו באב ויום הכיפורים. מראה המקום מוזכר כתרגום אונקלוס, אולם הקטע מצוי בתרגום יונתן. הרבנית מתייחסת לקטע במהר"ל האומר שההעדר קודם אל ההוויה כמצוי ב"גבורות ה'" (יח), אולם הוא נמצא ב"נצח ישראל" (כג ו-כו). היא מתייחסת לרעיון המובא מפי הרבי מסדיגורה מתוך הספר נר ישראל, המרכז את כתביו של רבי ישראל מרוז'ין ושל בניו ונכדיו - והרבי מסדיגורה היה אחד מבניו, אולם מחבר הספר מוזכר בטעות כרבי ישראל מקוז'ניץ.
לצד הערך הכללי הנודע לשיעוריה של הרבנית ימימה, של קירוב חווייתי למקורות היהדות, הציבור צריך להיות מודע למצב העניינים הבעייתי בנוגע לחלק מהתכנים המצויים בהם ובכתביה. לאור ההדגמות שהובאו, ולאור הימצאות כמות לא מבוטלת של דוגמאות שלא אפשר היה לאזכר, יש מקום לומר כי התכנים הנאמרים בידי הרבנית צריכים לעבור ביקורת ופיקוח קודם אמירתם. גם אם לא מדובר בבני אדם שתחום עיסוקם הוא יהדות, הציבור קורא ומפנים רעיונות, שבחלקם אין להם על מה שיסמוכו.