פעמים רבות אדם שואל את עצמו מהי הוודאות לצורת החיים שהוא דוגל בה? האם הוא תופס את המציאות נכון? כיצד ידע שאיננו מוטעה לחלוטין ו"מבזבז" את חייו לשווא?
נתבונן בכמה תפיסות עולם שעסקו בנושא ולבסוף בגישת הרב קוק:
במאה הקודמת העולם המודרני דגל באידיאולוגיות גדולות, הוגים שונים פיתחו תפיסות עולם כלכליות וחברתיות שמנסות לתת תמונת מבט כוללת על המציאות באופן מסויים, כגון קומוניזם, נאציזם, פאשיזם ועוד תנועות שונות. כל תפיסת עולם רכשה לעצמה אוהדים רבים שהלכו אחריה באש ובמים והיו מוכנים להקריב כסף רב וחיי אדם, למען השלטת תפיסת העולם שלהם באנושות כולה.
במהלך המאה העשרים הביאו רבות מתפיסות העולם מלחמות אדירות בהם נהרגו מליוני בני אדם, לדוגמא הנאציזם שהביא למלחמת העולם השניה והקומוניזם של סטאלין שהרג אנשים רבים. בעקבות כך התפשטה תפיסה פוסט מודרנית שדוגלת בכך שאין אמת אחת. לכל אדם יש את הזכות לחשוב ולפעול באופן שהוא מאמין בו, כל עוד אינו פוגע בחברו, בלי לשפוט את הזולת.
היתרון של השיטה הפוסט מודרנית הוא בענווה ויכולת לקבל את הגישות האחרות, החיסרון שלה הוא שאין ביקורת מוסרית וערכית, לכן החברה עלולה להידרדר למצב של אדישות רוחנית כלפי ערכים ושאיפות רוחניות ולשקוע בנהנתנות חומרנית, כפי שאכן מתרחש בחלקים רבים של החברה המערבית כיום.
היסוד הפילוסופי של התפיסה הפוסט מודרנית עומד על כך שהאדם נתון להשפעות זרות, לכן לא ניתן לבודד את העמדה הפילוסופית והערכית של האדם או החברה מהנסיבות האקראיות של מקום גידולם וחינוכם. אין לאדם את נקודת הארכימדס לומר שהוא צודק או טועה באופן מוחלט, לכן כל דעה שקולה מבחינה ערכית לדעה הנגדית לה ולא ניתן להוכיח באופן מוחלט שעמדה אחת יותר נכונה מעמדה אחרת.
הוגה דתי חשוב שעסק בנושא זה הוא הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), טענתו הייתה שרעיון ריבוי האמיתות הופך את האמונה בקב"ה להחלטה פנימית של האדם. לשיטתו דווקא הנפילה של הוודאות בתפיסת העולם, מכריחה את האדם לבסס באופן פנימי ונפשי את ערכיו, על תחושת הזדהות האישית וקשר הנפשי אליהם, ללא צורך בהוכחות חיצוניות. אופן זה של עבודת ה' מצריך עבודה פנימית ורוחנית חזקה שאמורה להוסיף לקשר עם בורא עולם ולא לגרוע ממנו.
החיסרון בשיטת הרב שג"ר הוא שתחושת המחוייבות של האדם לערכיו הדתיים עלולה להחלש אם הוא לא בונה לעצמו וודאות מוחלטת לגבי הצדק והנכונות של תפיסת עולמו. בנוסף מתערערת היכולת לשפוט את הנוהגים אחרת ממנו ולומר על דברים אחרים שהם פסולים או נכונים, בכך נחלשת החברה כולה, שלא יכולה להעמיד סולם ערכים ברור ויציב ועלולה להגיע לרפיון מוסרי וערכי.
כיצד מסביר הרב קוק את הנושא? הרב קוק טוען שהאדם צריך לחתור אל האמת, אבל הוא מסוגל לראות רק חלקים ממנה. יסוד תפיסת הרב קוק שהמציאות היא הופעה מן האלוקות האין סופית שמתגלה אלינו ביקום כולו. כיון שהמציאות היא הופעה של האלוקות, אין שקר ושלילה גמורים במציאות, אלא גוונים שונים של האמת האלוקית הגדולה שמתגלה אלינו באופן חלקי. הרב קוק טוען שאין יכולת לתפוס את כל האמת, אבל יש אפשרות להכיל ממנה חלקים רחבים יותר ויותר. תפקיד היהדות הוא להיות הגוף המאזן והמשכלל שיוצר הרמוניה בין כל האמיתות המופיעות במציאות ועל ידי כך להכיל חלקים רבים יותר של האמת הגדולה. העם היהודי נועד להיות מעין מקלט פנימי אשר מסוגל לבטא בתוכו את האמיתות של העמים כולם, בפן ההרמוני והמאוזן שלהם.
כל מעשי המצוות ולימוד התורה נועדו כדי להביא את עם ישראל ליעודו, כמבטא את מכלול האמיתות של האנושות בתוך חייו הלאומיים. עם ישראל לא נועד לכפות או להשליט אמת מסויימת על החברה האנושית, אלא לבשר לה את תקוות השלום והקשר בין כל הדעות. עם ישראל מכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כלומר אין מלחמת כוחות בין אלילים שונים, אלא יש ציר אחד, עץ חיים אחד, שיגיע לביטויו דווקא כאשר תוכל האנושות לאזן ולקשר בין כל חלקיה.
הצורך לקבל את נקודת האמת בדעתו של הזולת ולהאזין לכל נטיות החיים, מבקש ליצור אדם בעל ענווה, שמסוגל להיפתח למציאות ולראות את הצדדים היפים והמאוזנים שבה. הוא דורש חברה בעלת אמונה בטוב וביושר שבעולם, בעלת אמון ביכולת ליצור צדק וחברת מופת אשר מאזינה לכל הדעות ומביאה את הצד הטוב בשהן לידי ביטוי שלם ואחדותי.
הרב קוק מסביר שבמתן תורה נוצרה התעלות פתאומית של עם ישראל, שנטעה בו את התמצית הפנימית של מצבו האחדותי של היקום. התרגום של תמצית זו למימוש מעשי הוא מה שאנו מכנים מצוות, דברי חז"ל והנבואות הם לבוש משלי לאותה תמצית פנימית. האיזון המלא של המציאות חרוט במסתרי הנפש היהודית, הוא שנותן לעם ישראל את הכישרון להאמין ביכולת המציאות להתאחד ולמצוא את המינון הנכון לקשר בין האמיתות השונות.
המאפיין המרכזי של התרבות הפוסטמודרנית הוא היאוש וההסתפקות בהנאות הרגע הפשוטות, תפקידו של עם ישראל הוא לעורר את האמון בניצוץ האמת שקיים בכל דעה, המסר הפשוט והעמוק שניתן להגיע לאיזון, שיש אפשרות לאחד את הדעות השונות למערכת אחת שלמה. היהדות היא תקוותה של האנושות, ייתכן שדווקא האכזבה שיש היום מן האידיאולוגיות השונות תביא את העולם לחפש את נקודת האמצע המאחדת שלהם.
העולם הפוסט מודרני דרש מן האדם ספקנות וחוסר מחוייבות לשום דעה. היהדות מבקשת מן האדם להיפתח לכל הדעות מתוך אמון שבכל דעה יש נקודת אמת, והן מסוגלות להתאחד זו עם זו. לדוגמא, כוחות השמאל צודקים שצריך לרחם על הערבים החפים מפשע וכוחות הימין צודקים שצריך מדינת לאום חזקה. החילונים צודקים שתפיסת האמונה עלולה להביא לרפיון והיסמכות על הנס והדתיים צודקים בכך שהעולם מכיל בתוכו זרמי עומק ורוחניות ואיננו קליפת חומר ריקה. הסוציאליסטים צודקים בכך שצריך לדאוג לכך שהנכסים הלאומיים יחולקו בצורה שווה בין כולם, והקאפיטליסטים צודקים בכך שרק תחרות חופשית מובילה למיצוי אמיתי של כוחות הפרט. ה"דתיים לייט" צודקים שיש צורך בהתחדשות יהודית בנושאי מעמד האישה והלכה קשובה, והחרדלי"ם צודקים שנדרשת עזות רוחנית והכרה עמוקה בערכו האלוקי של כל פסיק הלכתי, וכן הלאה בכל מישורי החיים.
ההקשבה לכל צדדי האמת דורשת אומץ נפשי ואמון גדול בנפש האדם. ההליכה בדרך התורה והמצוות היא האיזון היסודי שאנו נעזרים בו כדי לשמור על ההרמוניה הבסיסית שטבועה בנו, אך זוהי רק תמצית יסודית של הסדר הנכון שאמור לכוון את כל כוחות המציאות. כל מצווה מכילה איזון של ערכים שונים וכך נוצר באדם האיזון הנכון בין כוחות חייו ובין כוחות המציאות והדעות איתם הוא נפגש.
הרב קוק עצמו הצליח להיות קשור גם לאנשי העליה השניה שהיו כופרים מוחלטים וגם לעולם התורה כראש ישיבה חשוב. הוא הגשים בחייו את ערך אחדות ההפכים ועשיית השלום בין הדעות, הוא הורה לממשכי דרכו להיות אנשים בעלי אופק רחב ויכולת הכלה של דעות שונות באומץ ובעדינות. החברה הדתית שאליה שאף הרב קוק צריכה להיות פתוחה למגוון דעות ותרבויות, אך לקבל מהם רק את הדברים הקדושים והטהורים. החברה שעליה חלם הרב קוק איננה מפחדת מן הזר והשונה אך לא נסחבת אחרי כל אופנה חולפת. חברה שמציבה דגל של הרמוניה, הקשבה ואיחוד, עם אומץ לדחות את הצריך דחיה ולקבל את הזקוק לשימור. חברה שאיננה מסתגרת בד' אמותיה בפחד אלא קשובה לתרבות הכללית, מתוך אמון שניתן להפיק דבר חיובי מכל דעה, כדי לברר כיצד הדעות השונות מאזנות זו את זו ויוצרות מבנה רוחני שלם ומתוקן.
לעיון נוסף: מאמר "למלחמת הדעות והאמונות" בתוך הספר אורות, מאמר "טללי אורות" בתוך הספר מאמרי הראי"ה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.