אחת השאלות היסודיות ביותר בנושא התפילה היא כיצד ניתן לשנות את רצון ה' על ידי הבקשות שלנו? אם נגזר על האדם גורל מסויים בהתאם למעשיו ותפקודו מדוע הבקשה שלו מה' לפרנסה או בריאות אמורות לשנות גזירה זו? וכי ה' הוא מלך בשר ודם שניתן לשנות את דעתו על ידי בקשות ותחנונים?
נביט קודם כל על התשובה המקובלת לנושא זה, לאחר מכן נעמיק במשמעותה לפי תפיסתו של הרב קוק.
התשובה המקובלת היא שהתפילה איננה משנה את רצון הבורא אלא את האדם המתפלל. הגורל שנגזר על האדם דומה לחץ שנשלח לעבר מטרה מסויימת, המטרה היא האדם באותה דרגה רוחנית ומצב נפשי שאליו ראוי אותו גורל. כאשר האדם מתפלל עצם הפניה לה' מרוממת אותו ומשנה את אישיותו במהלך התפילה, ולכן הגורל או העונש שנגזרו כבר אינם חלים עליו. התפילה איננה מזיזה את החץ של רצון ה' אלא את מיקומה של המטרה. כאשר מזיזים את מצבו הרוחני של האדם, אותה גזירה אלוקית שהייתה מיועדת לו איננה מגיעה אליו, שכן הוא כבר איננו אותו אדם שהיה לפני שהתפלל.
לפי תשובה זו מטרת הבקשות של האדם איננה לשנות את רצון ה', אלא לשנות את אישיותו של האדם המתפלל. הפניה של האדם לאלוקיו בתחינה צריכה להציב אותו מול בוראו וליצור בו התחדשות ותיקון רוחני. הבקשה הופכת ממטרתה של התפילה לאמצעי לתיקון רוחני. מסיבה זו כתבו הוגים רבים שעיקר הכוונה בתפילה איננה למילוי בקשה פרטית זו או אחרת, אלא שה' יקיים את רצונו האלוקי, בין אם רצון זה יהיה נעים או קשה. האדם איננו יכול לדעת את החשבון האלוקי ויתכן שדברים שנראים לו קשים ורעים הם בעצם לטובתו או לטובת החברה והמציאות, לכן עיקר הכוונה איננה קיום משאלותי הפרטיות, אלא שרצון ה' יתמלא כפי שעליו להיות.
גם לפי הסבר זה עדיין נשארת קושיה גדולה: כיצד יתכן שאדם אחד יתפלל למענו של אדם אחר או יפעל להורדת גשמים ועצירת מחלות בעולם? לשם כך נתבונן על גישתו הרב קוק לנושא.
הרב קוק טוען שהאמונה באלוקים היא ההבנה שהמציאות כולה, הבריאה החיצונית וחיי האדם, הם חלק מן האלוקות שמוקרנת אלינו. המשמעות של דבר זה היא שהמציאות כולה מבטאת אורגניות אחת בעלת אחדות בין פרט אחד לשני. לפי תפיסה זו אין באמת חפצים נפרדים או אישיות ורצון נפרד מן הקיום האלוקי, כל התפיסה החומרית ומפורדת שלנו את המציאות כאוסף פרטים נפרדים, היא אשליה גדולה שאנו חיים בתוכה. מטרת עבודת ה' היא להתוודע לאחדות האלוקית שעומדת ביסוד הכוחות שקיימים סביבנו.
בהמשך לכך ניתן לדבר גם על אישיות האדם ורצונו כחלק מהוויה רוחנית אחת שקיימת באנושות כולה ואפילו ביקום כולו. הרצון של האדם איננו פרט בודד אלא חלק ממארג גדול יותר של רצון כללי ומקיף שפועל בכל היצורים בעולם. האדם חווה את רצונו בתור דבר פרטי וחלקי, אך עליו להיות מודע לכך שישנם השפעות וקשרים נסתרים בין הרצון שלו לבין הרצון של שאר האנשים ואפילו של שאר היצורים בעולם. המציאות כולה היא אחדות אלוקית ופועל בה רצון אלוקי אחד רחב ומקיף, כמו נהר גדול המכיל זרמים רבים של רצונות פרטיים הפועלים בתוכו.
לבן האנוש יש חלק חשוב בעולם הרוחני, אך הוא חווה רק את התהליך המצומצם שמגיע לתוך אישיותו ולא מודע לתהליכים רחבים יותר שעוברת המציאות כולה. כאשר אדם מתעורר בבוקר וחש רצון לאכול או שאיפה לנגן על הפסנתר, הוא לא יכול לדעת אילו תהליכים רצוניים רחבים יותר השפיעו עליו באותם רגעים, וכיצד רצונו הוא בעצם פיסה בודדת ממארג רצונות גדול יותר שהוא נתון בתוכו.
ההצהרה היהודית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" איננה מדברת על אל אחד מבין הרבה אלים, אלא על כך שיש ציר אחד, עץ חיים אחד, שהוא המציאות כולה. הרב קוק טוען שהיקום כולו חי ברצון אחד כללי, שכל הפרטים במציאות הם שיקוף של אחדות אלוקית אחת אשר קיימת בשורשם של כל הדברים. ככל שאדם חי במודעות אחדותית וחווה את עצמו כחלק מן ההרמוניה של המציאות, הוא חווה גם את הרצון שלו כחלק מרצון מקיף יותר ומצליח לאט לאט לצאת מעצמו, מרצונותיו הקטנים, ולחוש ברצון הכללי של טובת המציאות כולה.
התפילה היא חלק מתהליך רוחני שעל האדם לעשות במעבר מתודעה פרטית לתודעה כללית, כאשר האדם מתפלל ומבקש מן הבורא פרנסה או בריאות, הוא בעצם מקשר את עצמו לצרכים של המציאות כולה. הבקשה מן הבורא משמעותה ביטוי של רצון האדם להיות חלק מן הרצון הכללי של המציאות. למשך חצי שעה של תפילת שחרית האדם מנסה לחוות את קיומו האמיתי כחלק מן הרצון הכללי של היקום, שהוא הרצון האלוקי ששורה בעולם.
תפיסת הרצונות כמארג אחד גדול מסביר את היכולת של האדם הפרטי להשפיע על המציאות שסביבו, כיון שמושג הרצון בגישת הרב קוק מקיף לא רק את האנושות אלא אף את בעלי החיים והדומם. כאשר האדם מרומם את הרצון שלו, הוא מרים את כל שאר חלקי הרצון של המציאות שסביבו, כמו אדם שמרים שמיכה בקצה אחד, אך השמיכה כולה מתרוממת בעקבות מעשה זה. השיפור של הרצון הפרטי משפר את מצבו של הרצון העולמי כולו, וממילא העולם נעשה טוב ושלם יותר, ההרמוניה הפנימית בין חלקי המציאות מתגברת, וכל חלק מן המציאות עושה את תפקידו באופן שלם ונכון יותר.
התפילה איננה פעולה חד פעמית אלא התוודעות למציאות רוחנית שקיימת כל הזמן בעולם, הנשמה תמיד מתפללת, האדם תמיד מהווה חלק מן הרצון העולמי הכללי. בתפילה האדם ניגש באופן מודע לחוויה שלו כחלק מרצון כללי יותר ומתוודע לקיומו האמיתי. האדם שיוצא מן התפילה אמור לחוש קשור יותר לחלקי המציאות השונים, ומתוך כך להיות מוסרי ואכפתי יותר למתרחש סביבו.
עיקר הקשיים שיש לאדם תלויים באופן שבו הוא מתייחס אליהם, כאשר האדם חש שהנסיבות שהוא חי בהם הם חלק ממארג גדול יותר של מציאות אלוקית שהולכת ומתקדמת, הוא מבין שלכל מכשול יש סיבה, לכל קושי יש תפקיד בהתשלמות המציאות. הוא מסוגל להביט מעבר לקשיי היום יום ולחוש את ההרמוניה האלוקית ששוררת בעולם.
הצרה הראשית של בני האדם היא התודעה השקרית שהם אטום בודד בעולם, התפילה מזכירה לאדם שרוחו ורצונו מחוברים למציאות רחבה וגדולה יותר. התפילה היא תכלית האדם, היכולת להתנתק מחסימות של חשיבה פרטית, מתחים, לחצים וטרדות קיומיות, ולהגיע לחשיבה כללית רחבה ומאחדת. המפגש עם האלוקים הוא קודם כל מפגש של האדם עם תוכיותו הרוחנית וזרמי חייו הפנימיים, לכן אסור להניח לחווית התפילה להיות שגרה של מלמול טקסטים, אלא לנסות להעמיק בתשתית הרעיונית שלה ולהפיק ממנה את כוחה האמיתי, שביכולתו לשנות אותנו ואת העולם כולו.
לעיון נוסף: הפרק "ענייני התפילה" בסידור עולת ראי"ה חלק א', הספר "תפילת ישרים" של הרב אלי אדלר.
הכותב הוא ר"מ בישיבת נתיבות דרור, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.