אחת מן הסוגיות הסבוכות ביותר בפילוסופיה של החינוך היא סוגיית היחסים הנכונים בין מחנך ותלמיד. השאלות הקלאסיות שעוסקת בהם הפילוסופיה של החינוך כוללת הרבה מאוד פעמים את מהות היחסים בין שני כוחות אלו. אני בכוונה אומר כוחות כיוון שלמערכת יחסים בריאה יש צורך בשני כוחות, יש בדמות עצמאית של מורה ויש צורך בדמות עצמאית של תלמיד.
התלמיד והמורה נמצאים במעין מערכת יחסים שבה כל צד דוחף את השני, נותן לשני ואף מקבל ממנו. בחינת דברים אלו נאמר בגמרא במסכת תענית:
"אמר רבי חנניה הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ח.)
המלמד עליו להיות מסוגל לקבל מן התלמיד ובכדי לקבל עליו להבין שתלמידו אינו הוא, שתלמידו שונה ממנו, שלתלמידו יכולות להיות מגמות שונות ממנו. המחנך צריך להבין שהוא אינו הנושא, שהוא אינו המרכז, אלא כמו בכל מערכת יחסים- ישנו מפגש בין שני הכוחות, מפגש ממנו כולם יוצאים נשכרים.
חייבים להודות שדרך חינוך זו נמצאת היום בעמדת נחיתות ממשית בעולם הדתי, בני הנוער נוהרים אחרי רבנים שמתנהגים כמו אדמו"רים, רבנים אלו יש להם - לשכה, משמשים, נהגים ועוד. לרבנים אלו לא ניתן לפנות סתם כך לשאלה - אלא צריך לקבוע פגישה ולהגיע במיוחד ללשכה ולחכות להתייחסות. רבנים אלו אינם נערצים בזכות הידע התורני שלהם, אלא בכוח אישיותם הסוחפת, בכוח הכריזמה השופעת. התלמידים, רואים בכל התייחסות מצד מורם ורבם כזכות גדולה, זכות שהם מוכנים לשלם עליה בין בממון ובין בדרכים אחרות. לדרך זו יש הצלחות מרובות, בדרך כלל הדמויות שנמצאות במרכז הנם דמויות גדולות ועמוקות, דמויות משכמם ומעלה שאכן עושות שינוי ממשי בחיי התלמיד ורוב הפעמים לטובה. אך לעיתים הדבר גורם לעוול נורא, מרכז החיים של התלמיד הופך להיות רבו, הוא מאבד מעצמאותו, מאישיותו ופעמים רבות מרגיש תלוי בו לחלוטין.
אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין החסידות החדשה שהתחדשה עלינו לטובה בציונות הדתית ובין החסידות בעולם החרדי נוגעת בנקודה זו, הרבנים שלימדו את הציונות הדתית את החסידות החדשה מעולם לא ניסו להתנהג כמו אדמו"רים. הרב שג"ר זצ"ל לא היה אדמו"ר, הרב פרומן זצ"ל ודאי שלא התנהג כמו אדמו"ר ולהבדיל בין המתים לחיים מתים הרב שטיינזלץ אינו מתנהג כאדמו"ר והוא אף דחה הצעת וידעי דבר מספרים שהוא אף דחה את הצעת הדמו"רות שהוצעה לו וכך גם מו"ר הרב ישעיהו חיים הדרי. גם במקומות בהם אכן יש אדמו"ר כבית ישראל בגילה - אנו מוצאים אדמו"ר שהנו אנטי אדמו"ר, כל מי שמכיר את הרב ישראל יודע שכל התופעות אותם תיארתי קודם אינם רלוונטיות לגביו.
מעבר לבעייתיות הגדולה בנכונות של האדמו"ר/מחנך/רב, לרמוס את התלמיד ולא להבין שהתלמיד הנו שונה ממנו ועליו להיות שונה ממנו ופשוט לתת לו כלים לצמיחה בדרכו שלו, הבעיה היותר גדולה היא שישנו חשש אמיתי שאותו רב/מחנך/ אדמו"ר, יתחיל להאמין למה שהתלמידים שלו אומרים עליו- יתחיל לחשוב שבאמת מגיע לו היחס, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה כיון שהוא דמות כה נאצלת- כאן טמונה הסכנה וזהו שורש כל ניצול.
מעבר לכל שאלה מה היה או לא היה בפרשת הרב אלון, בעיני זהו שורש הסיפור, מהי הדרך הראויה לחנך, ללמוד וללמד תורה. מעבר לכל משפט או פורום - כאן מצויה מחלוקת עמוקה ביני לבין המסנגרים על הרב אלון, מחלוקת חינוכית, ערכית ורוחנית על דרכה של תורה, על דרך החינוך היהודי.
הרב סנדר"ס הוא ר"מ בישיבת פ"ת המתחדשת וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה