הדבקות באלוהים היא מושג לוטה בערפל. קשה להגדיר מהי אותה דבקות וכיצד משיגים אותה, אדם יכול להקפיד על קלה כבחמורה במשך שנים רבות, אך רק בעיתות מיוחדות מתנוצצת בו השראה אלוקית וקשר לעולם עליון.
כדי להבין מהי הדבקות וכיצד מגיעים אליה, נעמיק מעט בתפיסת הרב קוק את המציאות ומתוך כך נברר את הנושא.
הרב קוק טוען שאין לנו יכולת להכיר את מהות המציאות "הידיעה מן העולם והמציאות... אינה עולה אפילו לחלק אחד מיני רבבה בערך האמת... כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית... שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי" (אורות הקודש, חלק א', עמ' ב') המציאות עצמה, שמעבר לחושים שלנו, היא השלמות האלוקית הבלתי נתפסת. כל מה שאנו קולטים מן המציאות הוא רק ניצוצות, רשמים קלושים, שמסוגלים להיכנס לתודעה האנושית המצומצמת, מאותה שלמות אדירה שעומדת בשורש המציאות ומחיה אותה כל העת. בתפיסה של האלוהות בתור הקיום הפנימי של המציאות שמעבר להכרה שלנו, הדבקות איננה רק ציות לחוקי האל, אלא שינוי מוסרי ופסיכולוגי עמוק בכל מבנה האישיות של האדם.
ההכרה שלנו חסומה לדברים רבים, איננו רואים קרני אינפרא אדום ואיננו שומעים צלילים על קוליים, הדרך לחשוף את האלוקי שבמציאות, את ההרמוני והאחדותי שביקום, הוא להפוך את האישיות שלנו לאישיות מאוזנת והרמונית. ככל שאדם מגביר את מוסריותו והופך את עצמו לבעל אישיות כללית ומוסרית יותר, כך הוא מסוגל לספוג לתוך הכרתו יותר הארה אלוקית ולחוש באופן עוצמתי יותר את המגמה ההרמונית והאחדותית שפועלת במציאות. המפתח להרחבת התודעה האנושית אל האלוקי, הוא המעבר מתודעה פרטית לתודעה כללית, מפרטיות המרוכזת בעצמה, לכלליות שרואה את קיום העולם כולו במרכז שאיפותיה.
הפרטיות היא לא רק חשיבה על רכושו או מצבו האישי של האדם, הפרטיות היא תודעה שלמה שניצבת בבסיס ההכרה האנושית, תחושה שקיומו הפרטי נמצא במרכז וכל עניינו הוא לדאוג למצבו האישי בעולם. אדם שחי שנים רבות בפרטיות כלל לא מבין שישנה אפשרות למצב תודעתי אחר. הוא שומע את הפרוזה היבשה של העולם וחסום לשירה הפנימית שלו, לאותם מגמות שלא ניתן לכמת ולתאר באופן מתמטי, חסום לרצון האלוהי שפועל לאורך אלפי ומליוני שנים להחדיר יותר ויותר אחדות והרמוניה לתוך המציאות.
הכלליות, לעומת זאת, היא תודעה שבה האדם יוצא ממצבו הפרטי ורואה את טובת הכלל במרכז, לא רק במעשה חסד מסויים, אלא בכל התפיסה הפסיכולוגית שלו את עצמו ואת הסביבה. האדם הכללי מסוגל "לצאת" מתוך פרטיותו, ולראות את עצמו כחלק ממכלול הבריאה העצום של היקום, פיסה בפאזל הגדול של המציאות. האדם הכללי רוצה בטובת המציאות כולה מסוגל לחוות את עצמו "מבחוץ" כאחד ממליוני הפרטים בעולם, בלי להעצים את הקיום הפרטי שלו מעל קיומם של דברים אחרים. אדרבא, ערך הקיום של הפרט מתקבל רק בתוך השותפות שלו בקיום הכללי, מתוך ביטול ההבחנה בין 'אני והם', מתוך תפיסת 'אנחנו' מקיפה וכוללת - בתוכה יש לי תפקיד ייחודי כחלק מהכלל.
הכלליות איננה רק דאגה לחלש או מעשה חסד פרטי אחר, אלא היא תודעה שלמה שמשפיעה על כל מערך קבלת ההחלטות של האדם ועל האופן שבו הוא מתרגש, חווה, או מתפעל מדברים. האדם הכללי שם את טובת הכלל והמציאות בראש מעינייו, הוא לא רואה את האיומים על פרטיותו בתור דבר מטריד או מלחיץ באופן חמור יותר מן האיומים על שאר האנושות והבריאה, הוא מבין שקיום המציאות מן המקור האלוקי שלה הוא מרכז החיים וקיומו הפרטי הוא רק הופעה קטנה ומסויימת של אותה מציאות עולמית רחבה.
כלליות ודבקות
תפיסה זו של הדבקות קשורה לתפיסה האמונית של הרב קוק, שרואה את האלוהות כמקור המציאות וחיותה ולא כישות חיצונית שיש לרצות אותה. האדם מבין שכל קיומו הפרטי הוא אשליה, שישנו קיום אחר, כללי ומקיף, שעומד בבסיס המציאות ועל האדם להתוודע אליו. לצאת מן האשליה הפרטית ולהעמיד במקומה אישיות אחרת, שרואה במרכז השאיפות שלה את טובת היקום ולא את טובת עצמה. אני והאחרים שייכים למשהו אחד. החשיבה על החברה היא בדיוק כמו חשיבה והתנהגות בתוך משפחה: לא אזיק להם, ולא אפגע בהם, אעזור ואתמוך בכל אחד מהם - כי הם אני ואני הם.
הרב קוק טוען שהיכולת לראות את המצב האמיתי של המציאות תלויה במצבו הפסיכי והמוסרי של האדם. המפגש עם האלוקי דורש שינוי ערכים כולל של האישיות, מהפכה של מצבי הנפש, מערך אחר של שאיפות, תקוות, פחדים וטרדות. המצוות והתפילות מאירות עלינו ניצוצות מאותו מצב שלם של אחדות עם המציאות, של היכולת לצאת מעצמנו לחלוטין ולראות את קיומנו באופן אובייקטיבי, בסמיכות לשאר המציאות ובשווה לה, בלי העדפה עצמית, בלי צורך להוכחת עליונות או לסממני מעמד וכבוד.
דבקות באלוהים משמעותה תיקון המידות. אדם שיוצא מכיליו בגלל כעס כזה או אחר, מוכיח באותו רגע שאין בו דבקות, שהמבט הפרטי השתלט על תודעתו. אדם שמסוגל "לצאת מעצמו" הפרטי ולראות את קיומו באופן שווה לקיומה של כל הבריאה, ללא העדפת עצמו, לא מגיע לכעס או טרדה משום מקרה, הכל חוזר לכלליות האחדותית של העולם, היונק כוחות מקיומו האלוקי ללא הרף.
הדבקות יוצרת מהפך שלם של צורת חיים ומבנה הרצון, כך שהמידות אינן זקוקות עוד להדחקה וכיבוש, אלא הופכות להיות משרתות בידי האישיות השלמה. הסיפוק האישי הופך להיות התקדמותה של המציאות כולה שהאדם הוא חלק מאבריה. הקיום הפרטי מתמזג בתוך הקיום הכללי בהרמוניה, תוך שהפרט לא מעצים את עצמו באופן דמיוני אך גם לא מבטל את קיומו כיון שגם בו שורה חיות אלוקית.
השינוי במצב הדור
המעבר מפרטיות לכלליות הוא חלק מן השינוי הלאומי שעובר עם ישראל בדורות האחרונים. בגלות הייתה השאיפה לתיקון האנושות והעולם דבר חסר משמעות לתודעה היהודית. יהודי בודד בכפר נידח בערבות רוסיה היה חסר יכולת וממילא חסר שאיפה להטבת המגמה של האנושות. נותר לו להתרכז בדקדוק הלכתי מצומצם ושאיפה לזכויות רבות בעולם הבא. חזרתה של האומה לתחיה גרמה ליהודים לחוש שוב את השאיפה לתקן עולם ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. הפרט הבודד, שחש חלק מאומה גדולה ופועלת, יכול לשאוף ליצירת תהליכים חברתיים ולאומיים רחבים שיחוללו שינוי, שיתקנו את האנושות והעולם, להיות חלק ממגמת היקום לשיפור והתעלות.
בגלות תיקון הפרט והשכר הרוחני הפרטי היו במרכז, בעת התחיה יכולה להופיע תודעה של תיקון האנושות ושינוי פני החברה, אומה מוסרית שתשפיע על מצבם המוסרי של בעלי החיים, הצמחים והיקום כולו. מופיע עולם חדש של שאיפות ותודעות בעם ישראל, שכלל לא היו רלוונטיות בעת היותו בגלות. תודעות אלו מציבות רף אחר למושג עבודת המידות, האישיות כולה אמורה להשתנות, החיים כולם צריכים לקבל משמעות כללית.
בעת התחיה פועלת עבודת המידות ב"דרך הישר", שבה כל התודעה פועלת מתוך כלליות ודאגה לטובת המציאות. יש לתקן את שורש התודעה, ליצור אישיות שחווה את החיים באופן כללי ורחב. לדבר בשפה גדולה, בשאיפות נישאות, לא להתמקד ברע ובנזק הנקודתי, אלא לרומם את עצם הרצון של האדם.
הדבקות היא מהפך שלם במבנה התודעה והרצון, יכולת האדם לצאת מפרטיותו ולחיות את הטבת המציאות כולה והיותו אבר במערכת אורגנית ואחדותית. באופן זה יתוודע האדם למקור האלוקי של חייו ושל הבריאה כולה. מושג הכלליות פותח לפני החברה הישראלית רמה גבוהה יותר של השראה ודבקות. עד התנוצצות הנבואה וחידוש הקשר העמוק והחי לאלוהיו.
להרחבה: אורות הקודש חלק ב' עמוד תמ"ד, אורות הקודש חלק ג' עמד שי"ג, מאמר הדור בתוך הספר עקבי הצאן)
הכותב הוא ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים