"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ריבוי התורה ומצוותיה ניתנו לאדם כדי לסייע לו להגשים את שלמותו. כמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' תמורה): "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר המעשים". אבל עד שהאדם מבין זאת הוא עדיין מפקק האם המטלות והדרישות העומדות לפניו הן ביכולתו או שהן מעבר ליכולת האנושית שלו, ועל הספק הזה אומרת התורה לאדם: "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", הדבר ביכולתך והוא כל כולו תלוי באדם עצמו בלבד ככתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
התורה מתיחסת כאן לשלוש הפעולות הכוללות את תפקודו של האדם: מחשבה, דיבור ומעשה, ואם ידע האדם להשתמש בכל אחת מהן באופן נכון הוא יביא את עצמו אל שלמותו. יסוד נוסף יכולים אנו ללמוד ממה שהתורה מביאה את שלושתם ברצף אחד ככתוב: "בפיך ובלבך לעשותו", שעל האדם לדאוג שלא תהיה סתירה בין כל אחד משלושת הכוחות הללו, שדיבורו של האדם יהיה מתאים למחשבתו, ולא תהיה סתירה בין המעשה למחשבה, אלא תהיה הרמוניא חיובית בין הפנימיות של האדם למעשה החיצוני שלו, כמו שכתב רבינו בחיי בהקדמתו לספרו "חובות הלבבות": שהאדם צריך שהצפון והגלוי שבו יהיו שווים ושקולים בעבודת ה', והוא מתכוון לשלושת הדברים הללו, וכך כתב שם: "עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה", וההתאמה הזו של כל חלקי האדם היא לפי "חובות הלבבות" התמימות שעליה ציותה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
ההרמוניא שבין משאלות הלב וההתנהלות המעשית של האדם, היא אינה רק בחיים האישיים של הפרט, אלא גם בחיי הנישואין, דבר זה אנו לומדים מדברי הנביא הושע (ב, כא-כב) שמתאר את המרכיבים של הזוגיות המושלמת, וכך אמר הנביא: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, וארשתיך לי בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". ועל דברי הנביא הללו נשאלו כמה שאלות: האחת, מדוע האירוסין שהוא מצב זמני בין הרווקות לנישואין, מציין הנביא כמצב תמידי, "לעולם". שנית, מדוע כפל הנביא את דבריו: צדק לעומת משפט, וחסד לעומת רחמים? שלישית, מדוע האמונה, שהיא לכאורה חשובה יותר, נאמרה לבסוף?
וההסבר הוא כי הנביא בסדר הזה ובפירוט הזה ביקש ללמדנו כי שלמות הזוגיות של הבעל והאשה בנויה משני חלקים: האחד הוא הצד האידאלי הרוחני של קשר הנישואין, שאותו מאפיינת דווקא תקופת האירוסין, התקופה שבה בני הזוג חיים בנפרד באהבה אידיאלית ללא מחויבויות, ואח"כ באים הנישואין שבהם הזוגיות עומדת במבחן יום יומי של חיים משותפים בצוותא, ומה שנותן לחיי המשפחה את הקביעות וההתמדה הוא דוקא הקשר האידיאלי שהיה קיים בתקופת האירוסין, וכוונת הנביא שהקשר הזה ימשיך גם בתקופת הנישואין, כמו שאמר: "וארשתיך לי לעולם".
אלא שהמרכיב האידיאלי בלבד אין בכוחו להבטיח שהקשר הזוגי יתקיים לאורך ימים, שלא ישחק בעקבות החיכוכים והמשברים שבחיי היום יום, אם בני הזוג לא ידעו להתחשב איש עם רעהו, להגיש האחד לשני בכל הלב את הסיוע והעזרה שהוא זקוק להם, ללא ההתחשבות הזו לא יוכלו חיי המשפחה להחזיק מעמד. לכן בא הנביא ומוסיף שמלבד האידיאליות של תקופת האירוסין יש צורך לבסס את הזוגיות על הסכמים מחייבים שבמסגרת הזוגיות, ולהוסיף עליהם גם התנהגות של לפנים משורת הדין. ועל כך אומר הנביא: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט, וארשתיך לי בחסד וברחמים".
ה"צדק" הוא דבר המחויב מן הדין אלא שהוא תאוריטי ברמה המופשטת, ואילו ה"משפט" הוא הגשמת הצדק בפועל בחיים המעשיים, ושניהם חייבים להימצא בחיי הנישואין. ואחר שהאדם מקיים בחיי הזוגיות שלו את אשר הוא מחויב, צריך הוא לדעת שבחיי הזוגיות שלו חייב הוא לנהוג גם לפנים־משורת־הדין, שהוא ה"חסד" וה"רחמים", החסד כתכונה פנימית בלב, ואילו ה"רחמים" הם ההטבה ברמה המעשית, עשיית החסד בפועל. וכאשר חיי הנישואין מושתתים על ההרמוניה הזו בשילוב של הרוחניות המופשטת עם המעשה בפועל, על היסודות הללו ניתן לבנות את הבית המשפחתי שיהיה בית של תורה, ואז יתקיים בו גם "וארשתיך לי באמונה". בית נאמן היודע את ה', כמו שמסיים הנביא: "וידעת את ה'".