בלעדי ל´כיפה´: קטעים נבחרים מהספר על יחסו של אדמו"ר חב"ד להתנחלויות

בוקר אחד בשנת 1973, צילצל הטלפון במשרדו של בֶּרְקֶ'ה וולף, דובר חב"ד בישראל. על הקו היה עיתונאי מ"מעריב", שנשא באותם ימים את הסלוגן "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". בֶּרְקֶ'ה, שידע להתחבב על עיתונאים ופוליטיקאים מכל גוני הקשת, היה במשך שנים הכתובת לכל בירור עיתונאי הקשור לחסידות חב"ד.

"תגיד", ירה העיתונאי, "זה נכון שהרבי מלובביץ' מתנגד למפעל ההתנחלות?".

בֶּרְקֶ'ה וולף נדהם. העיתונאי הבהיר שהסקופ הוצלב מכמה כיוונים, ועכשיו חסרה רק תגובת חב"ד. על פי הידיעה, הרבי דחה תוכנית של יגאל אלון להקמת ישיבה של חסידי חב"ד בחברון. הפרסום צפוי לעורר הד גדול, על רקע הדיון הציבורי בשאלת ההתנחלויות שהחלו להיבנות ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. החדשה המרעישה, שהרבי מלובביץ' מתנגד להתנחלויות, היתה אמורה להצית את הוויכוח מכיוון חדש.

אלה היו השנים שאחרי מלחמת ששת הימים. הקהילייה הבין-לאומית עדיין עמדה משתאה לנוכח הניצחון הישראלי הכביר. הציבור בארץ היה שרוי במצב רוח מרומם, כמי שנמצא על סף הגשמת חזון אחרית הימים. חזון ארץ ישראל השלמה התקבל בחלקים גדולים של הקשת הפוליטית בישראל. אנשי רוח ופוליטיקאים רבים בימין ובמרכז היו שותפים לחזון הזה. הם ראו בשטח שממערב לירדן את שטחה ההיסטורי הטבעי של ישראל, שעכשיו הוחזר לידיה הריבוניות של המדינה היהודית, ופעלו ליישבם באזרחי המדינה. מולם עמד המחנה שראה בשטחים קלף מיקוח להשגת שלום. מעשה ההתנחלות נתפס בעיניו כניסיון מצד חלק אחד בעם לקבוע עובדות בשטח ולמנוע אפשרות להשיג שלום על פי הנוסחה "שטחים תמורת שלום". ההתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים עמדה במרכז מחלוקת ציבורית שחצתה את העם.

"מי המקור שלך?", שאל וולף בישירוּת. בינו ובין עיתונאים רבים שררו יחסי אמון קרובים עד כדי שהללו יסגירו באוזניו מקורות. "מעוזרו האישי של יגאל אלון", השיב העיתונאי.

(צילום: Moshe Shai/Flash90.)

וולף נבוך. הוא לא הבין מנין נוחתת עליו הידיעה הזו, שתמקם את עמדותיו של הרבי באזור היוני של הקשת הפוליטית בישראל. הוא מיהר לשגר מברק לניו יורק:

"הבוקר צילצל אלי (...) ואמר לי כי קיבל מעוזרו האישי של יגאל אלון סקופ בלעדי לפרסום, על כך שיגאל אלון שלח שליח אישי לכ"ק אדמו"ר שליט"א בקשר להקמת ישיבה בחברון, ותשובת הרבי היתה שלילית. הוא אומר לי שרוצה לפרסם את הדבר, והיה רוצה לדעת את תגובת חב"ד (...) פרסום הדבר ייראה בציבור שהרבי לא רוצה להקים ישיבה בחברון".

יגאל אלון היה סגן ראש הממשלה ושר החינוך בממשלת ישראל. הוא נמנה עם האקטיביסטים והנצים במערך. כחודש אחרי מלחמת ששת הימים גיבש את "תוכנית אלון", שמבוססת על העיקרון של "פשרה טריטוריאלית" ביהודה ושומרון. כצפוי, התוכנית עוררה דיון סוער בישראל. ההתנגדויות, מימין ומשמאל, היו מגוּונות. על פי התוכנית, ישראל תספח את בקעת הירדן, גוש עציון ואת החלק המזרחי של הרי יהודה והשומרון, שבהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית דלילה, ואילו השטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים יימסרו לירדן או שתושביהם יכוננו מנהלת עצמאית. במפה ששירטט אלון, הגבול עובר בין קריית ארבע לחברון, ולכן היה חשוב לו שקריית ארבע תהיה עיר יהודית גדולה וחזקה. זה הרקע לניסיונו לרתום למאמץ ההתיישבותי את הרבי מלובביץ' ואת חסידי חב"ד.

השליח האישי ששיגר אלון אל הרבי היה אליעזר שמואלי, לימים מנכ"ל משרד החינוך. לשמואלי היתה מערכת יחסים ידידותית עם מנהלי מוסדות החינוך בכפר חב"ד, ואלון סבר שהוא האיש המתאים להציע לרבי את ההצעה. שמואלי סיפר על השליחות בריאיון עיתונאי:

"יגאל אלון ביקש ממני להציע לרבי שאנו, מדינת ישראל, נהיה מוכנים לקלוט אלף משפחות של אברכים חסידי חב"ד מחו"ל, שיבואו להתיישב בעיר חברון. המדינה מוכנה לבנות להם בחברון דירות מתאימות, וכן מבני חינוך, כדי שיוכלו ללמוד תורה ולהניח יסוד לקריה חב"דית שתהיה המשך היסטורי לקהילה היהודית שחרבה בפרעות תרפ"ט. באותם ימים קריית ארבע היתה בראשיתה, ולממשלה היה אינטרס ליישב את חברון.

"הוזמנתי לשעה 3 אחר חצות הלילה (...) הרבי שמע את הדברים בעניין, לא קטע את דברי. ברגע ששמע – הירהר. ואז שאל אותי לפתע: 'איפה יתגוררו?'. הכוונה שלו היתה שיתגוררו בחברון, במקום שבו גרו אנשי חב"ד בעבר (ולא בקריית ארבע שהיא רק סמוכה לחברון). עניתי לרבי שלא זו הכוונה (...)

"הרבי קם מכיסאו, הניף את שתי ידיו בהתרגשות ואמר בקול נסער: 'הרצחת וגם ירשת?!'. לאמור, לא דיי שהערבים רצחו אותנו, הם גם ירשו את בתינו?!".

תשובת הרבי היתה שלילית. שמואלי מסכם: "דיווחתי ליגאל אלון על השיחה הזאת והוא כמובן התאכזב מאוד".

זה לא היה הניסיון הראשון של אלון לגייס את חסידי חב"ד למפעל ההתנחלות. בניסיון הראשון נשלח למשימה צבי כספי, שנתמנה באוגוסט 1968 לתפקיד "הקונסול לעניינים יהודיים" בניו יורק מטעמה של מדינת ישראל (תפקיד שבוטל במרוצת השנים). חודש לאחר כניסתו לתפקיד קיבל מברק מסגן ראש הממשלה ושר העלייה והקליטה, יגאל אלון, שבו התבקש ללחוץ על הרבי מלובביץ' לאמץ את תוכנית ההתיישבות בחברון. במברק נכתב: "פנה לרבי מלובביץ' ובקש ממנו בשם ממשלת ישראל כלהלן: א. שיורה לחסידי חב"ד ליישב את חברון. ב. שיצא בקריאה לחסידיו לצאת ליישוב הארץ".

הקונסול מיהר לפעול בשליחות הממשלה. מיד לאחר שקיבל את המברק חייג למשרדו של הרבי מלובביץ'. מזכירו המבוגר של הרבי, הרב חיים-מרדכי-אייזיק חודוקוב, השיב לטלפון.

- "אני צריך פגישה דחופה עם הרבי, בשמה של ממשלת ישראל", הודיע כספי לחודוקוב.

- "תבוא מחר בחצות הלילה", ענה חודוקוב בתכליתיות שהיתה אופיינית לו.

קצת אחרי שעת חצות חצה כספי את מפתן חדרו של הרבי מלובביץ'. הרבי נראה ערני על אף השעה, ופניו הפיקו אותה חיוניות ידועה. כספי הגיש לרבי את המברק. הרבי קרא את הדברים במהירות. לכספי השניות נדמו כנצח. האם המשימה תוכתר בהצלחה וחסידי חב"ד יתחילו לעלות על הגבעות?!

תשובת הרבי היתה מיידית: "לחב"ד יש טאבו על רכוש בחברון, אבל ממשלת ישראל לא מציעה לנו לשבת בחברון. היא תעשה בחברון מה שעשתה בנצרת; כלומר, תבנה יישוב מחוץ לעיר עצמה, בדיוק כפי שעשתה כשבנתה את נצרת עילית מחוץ לנצרת".

כספי, למען האמת, לא ידע על מה הרבי מדבר. רעיון הקמתה של קריית ארבע סמוך לחברון עוד לא עלה על הפרק באותם ימים. אבל הרבי צפה שממשלת ישראל לא תמצא את העוז והאומץ ליישב יהודים בחברון עצמה, אלא תמצא פתרון "יצירתי", תקים יישוב ליד חברון ותציג אותו כהתיישבות בחברון. לדעת הרבי זו שגיאה קשה. בהמשך הפגישה הרבי הוסיף ואמר לכספי כי השארת האוכלוסייה הערבית הרצחנית, שדם יהודים על ידיה עוד מימי תרפ"ט, בחברון היתה טעות חמורה:

"אתם עשיתם שגיאה גדולה. הרוצחים האלה הניפו דגל לבן, אבל נתתם להם להישאר! למה פחדתם? הרי כשיצאתם למלחמה נפלו עליהם אימה ופחד - למה לא נתתם להם לברוח? חששתם שהעולם ידבר עליכם? הרי כל העולם מלא פליטים!".

כספי מסיים כי אחרי שהרבי הסביר מדוע מדובר לדעתו במשגה היסטורי, הוסיף בנימת צער: "זו טעות חמורה, ועוד ישלמו עליה ביוקר".

*****

הניסיונות לגייס את חסידות חב"ד למפעל ההתנחלויות באו מכיוונים שונים של המפה הפוליטית. בערך באותה תקופה שבה ניסה יגאל אלון לגייס את חסידי חב"ד להתיישבות ליד חברון, הגיע אל הרבי האלוף אריאל שרון עם רעיון דומה.

(צילום: דובר צהל)

את התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ניצל שרון לסיורים כמעט יום-יומיים בשטחים – סיני, רמת הגולן, חבל עזה ובמיוחד יהודה ושומרון. בסיורים האלה למד להכיר היטב כל הר וכל גבעה. שרון היה גדול הדוחפים באותה עת ליישובם של שטחי יהודה ושומרון. חיזוק האחיזה הישראלית בחבלי הארץ האלה היתה בעיניו יעד ראשון במעלה. לשם כך הגה תוכנית דו-שלבית: שלב ראשון העברת בסיסים צבאיים רבים ככל האפשר לתוך יהודה ושומרון. שלב שני, אף כי כאלוף בצה"ל הדבר לא היה בסמכותו, קביעת עובדות אזרחיות בשטח על ידי הקמת יישובים יהודיים.

באותה שעה שרון היה מגויס לחלוטין לטובת המטרה. הוא פתח במסע שכנועים מול שרים, אישים פוליטיים ומנהיגים רבים, כדי שיתמכו בהקמת יישובים ישראליים ביהודה ובשומרון. לאנשים שנפגשו עמו אמר שרון שצריך ליצור עובדות בשטח, כדי ש"ברגע של חולשה – כאשר יופעל על ממשלת ישראל לחץ בין-לאומי להחזיר למדינות ערב את יהודה ושומרון, חבל עזה או רמת הגולן – לא נגיד לעצמנו שממילא אין שם כלום ואפשר לעזוב".

במסגרת הלובינג שעשה לרעיון ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון, קיים שרון את פגישתו עם הרבי מלובביץ'. הוא תלה בפגישה הזאת תקוות רבות. הוא ידע את עמדותיו המדיניות של הרבי, הכיר את השפעתו על אלפי חסידים ברחבי הארץ והעולם, והסיק שאם הרבי יחבור לרעיון ויורה להתיישב ביהודה ובשומרון - אלפי חסידים יארזו הכול ויהפכו למתנחלים.

שרון ביקש גם להתריע מפני תרחישים הצפויים להתממש אם לא תתבצע התיישבות זריזה בשטחים רחבים ככל האפשר. הוא הציג לפני הרבי את התוכנית שהגה השר יגאל אלון והצביע על סכנותיה. אפשר לשער ששרון אמר לרבי, "כבוד הרבי, אם לא ניישב את חלקי הארץ - התוכנית המסוכנת של אלון תהפוך למציאות בשטח, ואנחנו נאבד את חבלי המולדת". שרון ביקש אפוא מהרבי להורות לחסידיו בארץ להתיישב לפחות בחברון, עיר האבות.

היה היגיון בבקשה הזאת: זיקתם של חסידי חב"ד לעיר האבות מתחילה שנים רבות קודם לכן. הרבה לפני קום המדינה היו חסידי חב"ד חלק מהנוף היהודי בעיר. מנוחה-רחל סלונים, בתו של רבי דוב-בער שניאורסון, האדמו"ר השני בשושלת חב"ד, נשלחה לחברון בשנת 1845 (תר"ה) על ידי גיסהּ, רבי מנחם-מנדל שניאורסון, האדמו"ר השלישי בשושלת. מנוחה-רחל פיתחה את הגרעין החסידי הראשון בעיר ונהפכה למנהיגתם של חסידי חב"ד בעיר האבות.

בשנת 1912 נפתחה בעיר חברון הישיבה הראשונה של חסידי חב"ד בארץ, ישיבת "תורת אמת", על פי הוראתו של רבי שלום דוב-בער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת. באותה תקופה הגיעה נוכחותם של חסידי חב"ד בעיר לשיאה. החב"דניקים היו ממרכיבי האוכלוסייה הבולטים והמשפיעים ביישוב היהודי בחברון.

שרון הציע שחסידי חב"ד, ממשיכיהם של החסידים שהתגוררו בחברון לפני קום המדינה - יחזרו להיות חלק מהנוף היהודי בעיר. סביר להניח כי קיבל לרעיונות האלה גיבוי בשתיקה משרים בממשלת ישראל.

תשובתו המסויגת של הרבי הפתיעה אותו. הרבי הסביר כיצד הוא רואה את מה שצריך לעשות בשטחים ששוחררו לא מכבר, והסיק כי במצב הדברים הנוכחי אין ביכולתו להיענות להצעה. מה אמר הרבי לשרון באותה פגישה? התמליל מעולם לא נחשף. השורה התחתונה ידועה: התיישבות מאורגנת של חסידי חב"ד בחברון לא היתה.

גם זלמן שזר, נשיא המדינה באותה העת, שחש קִרבה עמוקה לרבי מלובביץ', ניסה להשפיע על הרבי בדרכים מגוּונות לשגר קבוצה מחסידיו ליישב את חברון. עם שובו של שרון ארצה התייחס הרבי, במכתב לשזר, לאחד הנושאים שעלו בפגישתו עם שרון:

"ביקר אצלי בשבוע העבר מר אריק שיחיה שרון, ודברנו בארוכה בעניין הנ"ל [התיישבותם של חסידי חב"ד בחברון] ובעניין השטחים בכלל באריכות (...) ונוסף על זה שבכלל קשה להעלות על הכתב כל האריכות - הרי בעניינים אלו מוטב דיבור בעל פה מאשר כתיבה. ובטח ימצא את האופן המתאים לשמוע זאת מפיו של הנ"ל".

מה הסיבה שדווקא הרבי, מגדולי אוהבי הארץ, סירב לשתף פעולה עם יוזמה התיישבותית מובהקת, ועוד בעיר האבות, שחסידי חב"ד יישבו אותה לאורך שנים רבות?

כשלושה חודשים אחרי ביקורו של שרון שיגר אליו הרבי מכתב ארוך, הפותח צוהר לשיחה שניהלו על עתיד השטחים המשוחררים. גישת הרבי במכתב מפתיעה דווקא על רקע האוריינטציה הימנית המובהקת שמזוהה כתפיסתו הכללית. המכתב פונה אל הנמען בגוף שלישי, כדרך מרבית מכתביו של הרבי בעברית (בשונה מאלה שנכתבו באנגלית). הנה כמה קטעים נבחרים:

"כפי שדיברנו כאן – אני תמים דעה עמו בנוגע לשטחים המשוחררים (...) וכפי שעמדנו על העניין באריכות. אבל לצערי אינני מסכים עמו על אשר התזוזה בתגובת הציבור בארצנו הקדושה תשפיע לשינוי העמדה בקרב החוגים הקובעים [ממשלת ישראל]. וכפי הידיעות שלי ממקורות שעד עתה היו נאמנים - אין כל שינוי בפועל בדעתם של החוגים האמורים.

"הלוואי והתזוזה בדעת הציבור תפעל לשַנות על כל פנים את העמדה - הבלתי רשמית אבל המתגשמת בפועל - בשמירת צביונה הערבי של ירושלים העתיקה, בתואנה שצריך לשמור על הסטאַטוס-קוו, כפי שהיה ציורו של חלק זה של העיר בעת כיבושה בשנה שעברה..."

הרבי מביע את דאגתו ממפעל התיישבות שאינו מגובה במדיניות ממשלתית ברורה ומוצהרת, הרואה בחבלי הארץ האלה חלק טבעי מארץ ישראל, השייך לעם ישראל. אין הוא רואה טעם בשיתוף פעולה עם יוזמות התיישבותיות פרטיות, כל עוד קובעי המדיניות מצהירים על רצונם לשמר את צביונם הקודם של השטחים המשוחררים, ובכלל זה מזרח ירושלים וחברון:

"אם כך הוא המצב בנוגע לירושלים עיר הקודש, על אחת כמה וכמה המצב גרוע בנוגע לחברון, שאך ורק ערבים יושבים בה (...) והיישוב הערבי בה הוא מבוסס ומפותח (...) ובוודאי ידוע גם לו על מעמד המתנחלים שם - שאינו רחוק ממצב של אסירים. ואת כל זה מסבירים בטעמים של 'צדק ויושר'. והבסיס המשותף לכל תופעות אלו הוא: מה יאמר העולם הגדול, וכפי שדיברנו בעת ביקורו של מר כאן".

בהתעקשות של ממשלת ישראל לשמר את הסטטוס-קוו בירושלים המזרחית ובחברון ראה הרבי אות לחוסר ביטחון עצמי וסימן לחולשה אידיאולוגית. את הגמגום הזה הרבי לא יכול היה לשאת; אם הבעלות ההיסטורית של עם ישראל על ירושלים וחברון היא אמיתית – למה לשחק משחק כפול?

הרבי היה מוטרד מאוד ממציאות שבה יהודים נשלחים להתיישב ביהודה ושומרון, בעוד הממשלה מתייחסת אליהם כאל זרים, כובשים ואורחים בלתי רצויים, ומנציחה את מעמדם כתושבים נחותים מוסרית. במקרה של עימות עם השכנים הערבים - היהודי עלול לצאת מפסיד וידו על התחתונה. למציאות כזאת הרבי לא יכול היה להסכים. כדי להמחיש את המצב האבסורדי בעיניו, נקט במכתבו לאריאל שרון דוגמה מוחשית:

"לדוגמה, אם יהיה סכסוך בין נער ישראלי לנער ערבי בחברון. וכיוון ששם ישנם יותר נערים ערבים מבני ישראל - ייתכן שהנער הישראלי יספוג מכות. לצד מי, לפי דעת מר, תעמוד המשטרה הישראלית הצבאית הנמצאת במקום?..."

הרבי מביע את חששו מהשפלת מעמדם וכבודם של יהודים כאשר ההתיישבות לא תגובה במדיניות ממשלתית נחושה ומוצהרת, והמתיישבים יוצגו בעיני העולם כולו כפולשים וכמי שיושבים על אדמה לא להם, וכמי שהממשלה הישראלית מצרה את צעדיהם. כותב הרבי:

"אין כל מקום ותועלת מעשית שמישהו יפנה בקול קורא לעלייה להתיישב בחברון [דבר שיביא] (...) להתנגשות עם העמדה האמורה ולחילוקי דעות חריפים ולגזֵרות נגד העולים – שיתגלו בקהל, ולא רק בקהל היהודי אלא גם אצל הגויים, שיראו שאלה הקובעים – מצמצמים את המתנחלים והעולים, ועוד יותר מצמצום וכו', וכדי ביזיון ועידוד רוח שונאיהם של ישראל".

"האם [כוחות הביטחון] יגֵנו ככל הדרוש על המתיישבים במצב של סכנה, חס ושלום"

*****

מרדכי לפיד היה אסיר ציון מפורסם, מהבולטים שבין פעילי ההתיישבות ביש"ע.

הוא נולד בחרקוב, בשנת 1937. בשנת 1961 הגישה משפחתו בקשה לעלות לישראל. הבקשה נדחתה. לפיד נשפט לשנתיים מאסר במחנות עבודה ברוסיה. לאחר כמה ניסיונות בריחה מברית המועצות גורש ממנה בשנת 1968 ועלה לארץ. לפיד היה לאחד המנהיגים הבולטים בקרב העולים. בתחילה התגורר ברעננה, ואחר כך עבר עם משפחתו לשומרון. לפיד ורעייתו מרים היו מראשוני המתנחלים, ונמנו עם מקימי היישובים אלון מורה, אלקנה וקדומים.

(צילום: ד"ר דניאל גוטליב)

בשנת 1977 פנה מרדכי לפיד אל הרבי כדי לקבל את עזרתו ליוזמת הקמתה של עיר עולים חדשה בשומרון. הרבי הגיב במכתב שבו הסביר כי לא יוכל לתמוך ביוזמה, משום שהוא צופה שהממשלה תנהג באוזלת יד ולא תגן על חיי המתיישבים.

כך כותב לו הרבי:

"לכבוד מר מרדכי שיחיה לפיד

"רח' גבעות עולם, קרוון 4, אלון מורה, לב השומרון

"מאשר הנני קבלת מכתבו מט"ו בשבט עם המצורף אליו, בו כותב על דבר גרעין עיר עולים בשומרון.

"בכלל, קשה לומר בזה חוות דעת בריחוק מקום, ובפרט שחסרה לי ידיעת הפרטים בעניין האמור. ובעניינים כגון אלה אני נזהר בשני הכיוונים: לא לומר דבר שיכול להביא לידי רפיון בקרב האנשים המשתדלים לקידום היוזמה, שהרי ייתכן שההתנחלות האמורה - היא רצויה ודרושה וטובה. וכן לא בכיוון השני [=עידוד והצטרפות ליוזמה] מפני חסרון ידיעה האם העניין מעשי והאם הוא נכון בתנאים הקיימים. ומפני הטעמים האמורים, גם במכתבי אל מר אין רצוני להוסיף בזה. כי לאחרונה התווספה עוד שאלה - האם [כוחות הביטחון] יגֵנו ככל הדרוש על המתיישבים במצב של סכנה, חס ושלום, בתקווה שלא תהיה"...

מרדכי לפיד, אוהב הארץ, שניצח את המערכת הסובייטית והתיישב בישראל - לא זכה להגנה הראויה. בכ"ב בכסלו תשנ"ד, 12 בדצמבר 1993, נרצח בידי מחבלים בגבעת החרסינה בחברון, שאותה ייסד.

*

מיד אחרי מלחמת ששת הימים קרא הרבי לממשלת ישראל לספח את חבלי הארץ ששוחררו ולקבוע אותם לגבולותיה החדשים של המדינה.

הרבי טען שמבחינה ביטחונית גבולות הקו הירוק (גבולות 1967) הם מכשול לשלום, מפני שהם יוצרים פיתוי לתקוף את ישראל ולבתר אותה לשניים במותניה הצרים של המדינה (קו נתניה - טול כרם), שרוחבם כ-15 קילומטר בלבד, ובפרוזדור ירושלים. בשכונה כמו המזרח התיכון - אינך עושה שלום עם מי שאתה מאמין כי בכוחך לנצח אותו בקרב. לכן דחק הרבי בקובעי המדיניות לראות בקווי הגבול שאחרי מלחמת ששת הימים גבולות של קבע ולהוריד מהשולחן כל תוכנית להחזירם לריבונות זרה או להקים ישות זרה בשטחיהם. בנקודת הזמן ההיא סבר הרבי כי סיפוח של השטחים יְיַצב את איתנותה של ישראל באזור. דווקא צעד זה יקרב את השלום - שלום מתוך עוצמה מדינית, צבאית וטריטוריאלית. הרבי הזהיר כי מדיניות הססנית, שאינה מצהירה בביטחון כי השטחים האלה הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל השייכת לעם היהודי, וחמור מכך, מדיניות המעמידה אותם במוצהר ובמפורש כקלפי מיקוח במשא ומתן - תתהפך עליה כבומרנג.

באחד מנאומיו הפומביים ביטא הרבי את עמדתו כך:

"כשהנוכרים רואים שהיהודים עצמם אינם בטוחים בבעלותם על חלקים מסוימים בארץ - יש להם סיבה טובה להגביר את הלחץ, בתקווה שאולי סוף סוף ייכנעו ללחציהם.

"לעומת זאת, אם יְיַשבו את כל השטחים - יבינו הגויים שאין מה לדבר על פינוי או מסירה, שכן השטחים הללו כבר מאוכלסים ו'אין אחר מעשה בית דין כלום'. זוהי אפוא הדרך שעל ידה יתייאשו שונאיהם של ישראל ממזימתם הרעה".

הרבי אף טען כמה וכמה פעמים, שבזירה הבין-לאומית היתה נכונות לקבל דה-פקטו את סיפוח השטחים מצד ישראל, אבל ממשלת ישראל נבהלה מעצמה ומיהרה להכריז על נכונותה להחזיר את השטחים המוחזקים. אין לדעת מה היה עתיד המדינה אילו היו מקבלים כבר אז את המלצותיו של הרבי ומחילים ריבונות מיידית על יהודה ושומרון, רמת הגולן, חצי האי סיני וחבל עזה.

שמואל כץ, מי שהיה יועצו הקרוב של מנחם בגין ולימים חבר כנסת מטעם הליכוד, התפרסם בין היתר בשל ספרו "אדמת מריבה", שחקר את תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי. כץ סיפר על פגישה עם הרבי מלובביץ' בראשית שנות השבעים, שבה חשף לפניו הרבי את דעתו בסוגיית סיפוח השטחים:

"לאמריקה לא היה ספק מיד לאחר מלחמת ששת הימים שנכריז בבירור כי ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל. הם היו בטוחים שנתחיל ליישב מיד את כל השטחים. גם לערבים לא היה בכך שום ספק. כל העולם היה בטוח שזה הדבר הכי טבעי שעל ישראל לעשות. ואולם להפתעת הכול שלחה הממשלה משלחת לוושינגטון והודיעה שהיא מעוניינת להחזיר הכול.

"ידוע לי שהאמריקאים היו ממש בהלם. ממתי נהוג שמחזירים שטחים שכובשים במלחמה - במיוחד במלחמת מגן? ובפרט שלראשונה השיגה ישראל סוף-סוף גבולות טבעיים ובטוחים?!

"כשהאמריקאים הבינו לתדהמתם שהממשלה מתכוונת לכך ברצינות - הזדרזו להעביר זאת למוסקבה ולערבים, ורק אז הם החליטו שאם היהודים מודים שהשטחים אינם שלהם - יש להפעיל עליהם מיד לחץ שיחזירו את אשר גזלו, בלי שום תנאים...

"הנס היה, מאז וגם לאחר מכן, שהערבים לא האמינו ולא הסכימו להצעתה של ישראל".

גילוי זה של הרבי על הנכונות הישראלית להחזיר מיד את השטחים הוכחש בשעתה על ידי פוליטיקאים בישראל, והתקבל בספקנות ובחוסר אמון. עם השנים התברר שהרבי צדק הן בעובדות הן בפרשנות שנתן להן. כך עולה, למשל, מתיעוד ישיבת ממשלת ישראל בליל ה-19 ביוני 1967, מיד לאחר המלחמה:

"אחר הצהריים שבה מל