בקהילות רבות בארץ (ובחו"ל) תוססות הרוחות בנושאי שילוב נשים בקהילה. זו עונת השנה המתאימה לכך. נשים רבות יצאו ממערכת חגי תשרי עם מסקנות עגומות על מקומן בחיי הקהילה, ובבתי כנסת רבים מתחלף הוועד או מתחדשים הגבאים, אחרי שיא הפעילות.
הקהילות הן קהילות אורתודוקסיות, ושני צדדי הדיון יראי ה', החפצים לעבוד את ה' בצורה שלמה ולעשות כן על פי ההלכה המקובלת, המסורה מדורות.
ועדיין, בית הכנסת הוא במקומות רבים מרחב גברי, שהנשים בו הן צופות, בתנאי סביבה טובים יותר או פחות, והן אינן יכולות להרגיש כחלק שווה בקהילה.
במשך השנים נשים רבות בחרו שלא להיות חלק ממשי מן הקהילה, או פשוט לא יכלו אחרת. לא לבוא לבית הכנסת, לא להתפלל, ולא לבוא לשיעורים. אבל בדור האחרון נדמה שנשים רוצות וחפצות להיות חלק מן הקהילה. נשים שבמקומות אחרים הן מובילות: מנהלות, דוקטוריות ופרופסוריות, מרצות, חוקרות, עורכות דין ורואות חשבון מן השורה הראשונה, מורות, אחיות או גננות מנוסות. הן פעילות מאד בעולם שמחוץ לבית הכנסת, והן אינן מבינות מדוע אין מתחשבים בהן כלל, בתוך בית הכנסת.
ובכן, מה עושים? מנסים לשנות, במספר תחומים בחיי הקהילה. יש תחום של שותפות הנשים בעיצוב דרכה של הקהילה: חברות בוועד, שותפות בשיעורי התורה: כלומדות ואף כמלמדות. ישנו תחום של שיתוף וכיבוד הנשים בזמן התפילה והפעילויות: הנגשת עזרת הנשים וטיפול מכובד בעיצובה ובתנאים הפיזיים בה, העברת ספר התורה דרך עזרת הנשים בדרכו אל הבימה. ישנם בתי כנסת שבהם נשים ממש לוקחות חלק פעיל בתפילה, במסגרת נשית בלבד או במסגרת הכללית: החל בקריאת מגילה לנשים או תפילת נשים, עובר דרך קריאת התורה לנשים ושותפות הנשים בתפילות שאינן מצריכות מניין, ועלייה לתורה של נשים. בתחום הזה מרובות המחלוקות ההלכתיות והשינויים נעשים בדרך כלל בצורה יותר איטית וזהירה.
אבל ישנם גברים רבים שאינם מוכנים לשום שינוי שהוא. משל היה עיצובו של בית הכנסת כמרחב גברי הלכה למשה מסיני. כך מונעים שיעורי תורה מסוגים שונים, מרחיקים נשים משיעורי הדף היומי, מונעים פעילויות של הזרם המודרני יותר בבית הכנסת, ובאופן כללי מדקדקים עם אחרים כחוט השערה.
מניסיוני שלי, הוויכוחים האלה אינם בתחום ההלכתי. הנימוקים המושמעים הם במובהק לא הלכתיים, ורבים מבין המתנגדים לא טרחו לשאול רב, ומתעלמים מחוות דעת הלכתיות המוצגות בפנים. יתירה מזו, רבים מהם משתתפים בעצמם בפעילויות מעורבות האסורות מדאורייתא, כמו שחייה מעורבת וריקודים מעורבים, מה שלא מפריע להם להגן בלהט על דמותו של בית הכנסת.
מעניין לציין שאותם אנשים עצמם, במקרים רבים, מסכימים בחפץ לב לשינויים רבים עבור אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, או עבור ילדים (זכרים) קטנים: יארחו בשמחה בר מצווה לילד חילוני, גם כאשר היא גוררת הפרעה חמורה לרוח בית הכנסת, ירקדו בשמחה בהקפות שניות שכונתיות, כשלידם נשים מצטלמות "סלפי" עם ספר תורה ביד, יתנו לילד קטן להיות חזן או קורא בתורה - רק לנשים דתיות אסור לוותר בשום נקודה.
עלינו להבין שחסימת השינוי מובילה לתוצאות חמורות. היא מרחיקה את נשותינו ובנותינו מתורה ומצוות, מחווית התפילה והשייכות. ודווקא במקומות שהן כבר רוצות להשתייך אליה.
יתרה מזו, אותם הנלחמים בשינוי צריכים לזכור שהם נאבקים להגביל את טובתם של אנשים אחרים, על חשבונם של אנשים אחרים. הרי לא מדובר כאן בקיצוץ בגודל המקומות שלהם, או על עליה בדמי החבר חלילה. מתבקש שינוי, בדרך כלל קטן, שיוסיף לרווחתם של אחרים, ומתנגדים אליו בטיעון שהאוירה תיפגע, בטיעוני מדרון חלקלק ופריצת גדר. האם כך עונים את המעוקות?
הדיון הזה מתחיל מנקודה שבה בית הכנסת שייך לגברים בלבד. כמו בתחום לימוד התורה, כמו בתחום העבודה והכלכלה, כניסת הנשים לשותפות יכולה להרחיב את הרווחה הכללית והידע הכללי. זה מצריך מתן מקום וגם בקשת מקום ושותפות מצד הנשים. זה מצריך גם פתיחת הלב. כאשר באים אל הדיון בלי הבנה למצוקה ובלי אמון ברצון הטוב וב"מוטיבציה" של מבקשי השינוי, אין כאן דיון על בניין הקהילה אלא החרבתה בכח הזרוע.
הקריאה הגדולה ההולכת מקצה הארץ ועד קציה, של רצון הנשים במעורבות, שותפות וכבוד - היא קריאה טובה וחשובה. אני פונה אל הקהילות ואל חברי הקהילות לאמץ את השינויים אל חיקם, ומתוך כך תעלה קהילה חזקה יותר, שחבריה וחברותיה שותפים, איכפתיים ובונים ביחד תודעה יהודית חזקה ובטוחה בעצמה.
הכותב הוא חבר הנהלת בית הלל