עניינו של קובץ מאמרים חדש, מבית מדרשם של ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג - "היא שיחתי" (מגיד, 2013) - מסתכם היטב בכותרת המשנה שלו: "על דרך לימוד התנ"ך". ואולם, למרות הנימה העקרונית-מהותית שמשתמעת בדברים, הקובץ מונח, למעשה, על שני צמתים נקודתיים - הן בזמן והן במרחב.
מכלול המאמרים שואפים לשקף גישה יסודית ללימוד תנ"ך - גישה שמבוססת, כדברי הרב ד"ר יהושע רייס, על שילוב "בין השקפת עולם אמונית ותורנית ובין שאיפה למחקר תורני מעמיק". על-פי המתואר בקובץ, ממאפייניה הבולטים הם, לימוד על דרך הפשט, קשב לדרמה האנושית שבכתובים, ומשא ומתן עם פירות המחקר האקדמי במקרא ובתחומים משיקים. ולא זו בלבד. לאורך הספר, מובאים מקורות רבים, המוכיחים כי לאורך הדורות, דגלו פרשני המקרא, עוד מימות חז"ל, בגישה דומה ללימוד תנ"ך - לצד טיעונים ערכיים, רציונאליים ומוסריים המצדיקים אותה.
מעט מתמיה, אפוא - ואולי אף מצער - שהצגת שיטת לימוד מהותית כמו זו, אינה עומדת כשלעצמה, אלא מעוגנת בנסיבות היסטוריות ספציפיות. כפי שמודה הרב רייס, "לידתו של ספר זה במחלוקת שפרצה בקיץ תשע"ב בנוגע לדרך לימוד התנ"ך בחינוך הדתי... בשעתו החליטו ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג שלא להיגרר למלחמת השמצות ולאמירות שטחיות, מתוך כוונה לנמק וללבן את עמדתנו בכובד ראש. בקובץ המאמרים המוגש בזה אנו פורעים חוב לתלמידינו ולציבור הרחב ושמחים להציג את עמדתנו ברוח ההולמת דיון בנושא כל כך חשוב ורציני". בהתאם, השער השני של הספר מוקדש ל"פרקי עת", לרוב, תגובות לפולמוס התנ"ך בגליו השונים. ואמנם, אם דרך הלימוד הזאת כל-כך עקרונית, כל-כך מתבקשת, מדוע לא ניתנה לה במה מלכתחילה, בזכות עצמה, באופן מסודר ושיטתי - לא מאחרי מגננה, ולא מכורח המציאות? האם אין בהעמדת הדברים כסעיף בפולמוס נקודתי בכדי להפחית מערכם ומחיוניותם העצמאיים?
ברם, המתח העיקרי שטמון ב"היא שיחתי" ממוקד במישור אחר. קובץ המאמרים, כאמור, מציע עמדה מהותית ללימוד תנ"ך - והנה, כלל הכותבים בו נמנים בין ראשיה, רבניה ותלמידיה של ישיבת הר עציון, בעבר או בהווה. ואף על פי כן, מודגש פעמים אחדות בספר, בדורות האחרונים, נמצאו שותפים נוספים לשיטת לימוד התנ"ך המתוארת; איננה קניינה הבלעדי של ישיבת הר עציון. הרב רייס מציין ש"תמיד היו אנשי תורה ואמונה שלמדו תנ"ך באופן שיטתי, ובוודאי שכך הדבר גם בעת החדשה"; הרב אמנון בזק משווה בין "'גישת הקו', המבטאת את מה שמקובל בציבור הדתי לכנות 'ישיבות הקו', ובראשן ישיבת הר המור ורבניה" לבין "'גישת המרחב', הכוללת רבנים ממגוון רחב של ישיבות ומלמדי תנ"ך יראי שמים שאינם שותפים לתחושה שיש רק קו אחד לגיטימי במחשבת ישראל" - ואי-הזכרתה של ישיבת הר עציון כמייצגת את 'גישת המרחב', כפי שישיבת הר המור מייצגת את 'גישת הקו', בולטת; תרגומו האנגלי של כותרת המשנה הוא, "Contemporary Religious Zionist Perspectives on Tanakh Study" - ויש להניח, שישיבת הר עציון איננה רואה את עצמה נציגה הבלבדי של הציונות הדתית המודרנית.
יתרה מזאת. אם שיטת לימוד התנ"ך המתוארת ב"היא שיחתי" אכן כה עקרונית, כה רווחת, כה הגיונית - כפי שהיא מוצגת בספר - מתחייב, שלא רק אנשי ישיבת הר עציון יאמצו אותה ויתמכו בה, אלא מגוון לומדי תנ"ך, מרקעים ומוסדות שונים. כי אם אין כאלו - הרי שהיעדרם מטילה דופי משמעותי בשיטת הלימוד כולה! האם יתקבל על הדעת, שדרך לימוד, שדוגליה מתיימרים לתארה כמהותית ויסודית כל-כך, לא תצליח להתנחל בלבבות, כשלעצמה, בטבעיות, מחוץ לאלון שבות?
ייתכן, כפי שמובלע בדברי הרב רייס, שישיבת הר עציון הינה המוסד היחיד שפיתחה ומייצגת את דרך לימוד התנ"ך המוצגת בספר. ועם זאת, הקובץ הוא סיפורו של "דרך לימוד התנ"ך" - ולא של מוסד ללימוד תנ"ך. טוב היה, לו היו מובאים בו כתביהם של נאמנים אחרים לשיטת הלימוד המוצעת, בני התקופה החדשה, כאלו שלא דבקה בהם מתורת הר עציון. מפני שזוהי אבן בוחן ברורה לחוסנה ולאיכותה של השיטה: האם היא חזקה דיה, שהצליחה להתפשט, לבדה, אל מחוזות שונים ומגוונים? או האם כל קיומה וחיותה תלויים בישיבת הר עציון - ואין זה אלא סימן לחולשתה האינהרנטית?
אלא שבמאמרים שנבחרו, "היא שיחתי" יוצר רושם, שבתקופה המודרנית, "דרך לימוד התנ"ך" המוצגת בה דבקה אך ורק בישיבת הר עציון - ורק משם פרצה לעולם. והתופעה הזאת - יותר ממרבית הטענות הענייניות כנגד אותה שיטת לימוד - אומרת דרשני.