'התיוונות', 'הלניזם', 'תרבות יון' - משמעויות רבות הלבישו על מושגים אלו, והכלילום במישרין או בעקיפין בגזירת חכמי המשנה בסוף מסכת סוטה: "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס [=כלי נגינה]. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר". המתבונן יבחין כי הגזירות הללו קשורות לאבלות ולמיעוט שמחה בשל חורבן המקדש והגלות בעקבותיו (פולמוסי אספסיינוס וטיטוס, פולמוס אחרון = מרד בר-כוכבא). פרט לגזירה אחת המזדקרת בשוֹנוּתה, גזירת "שלא ילמד אדם את בנו יונית" (והרי הגזירות הללו נגזרו בכלל בתקופה הרומאית). בגמרא שם (סוטה מט,ב) הוסיפו קללת ארור נוספת הקשורה אף היא ליווניות: "אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית".
איסורים אלו, על יוונית (שפה?) וחכמת יוונית, אינם קשורים במישרין לחורבן הבית. הם מייצגים את תרבות יון שאופיינה בכל הדורות כמנוגדת לתרבות ישראל, כמסוכנת וכטעונת הרחקה. חכמינו, באיסורים אלו, הציבו מחסומים תרבותיים ובלמי האטה כנגד הימשכות והיגררות אל חיקה של תרבות יון, ביודעם את פיתוייה ובעיקר את תוצאות פיתוייה. לפי דרכנו למדנו כי חורבן הבית נעוץ, בין השאר, בהיגררות תרבותית אחר אומות העולם.
מהי תרבות יוון?
חכמי ישראל לדורותיהם תלו 'דגל שחור' על מגמות ותחומים תרבותיים שונים והדביקו עליהם את התוית 'חכמה יוונית'. דומה כי הראשונה להרחקה היתה הפילוסופיה היוונית, בעיקר זו הכפרנית. האפיקורס האולטימטיבי של ימי המשנה הוא אלישע בן אבויה שכונה 'אחר', בפי התנאים; "אמרו עליו על אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו" (חגיגה טו,ב), והוסיפו שם הערה אישית-תרבותית מפתיעה: "זמר יווני לא פסק מפומיה (=מפיו)". מה ל'זמר יווני' ול'ספרי מינין'? מה לשירי בידור, או אפילו נשמה, ולאמונות ודעות? חז"ל כפסיכולוגיים הצביעו על הקשר: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג,ב). לעתים (רבות?) אמונות ודעות מושפעים מתאוות היצר. כנראה שגם 'הזמר היווני', שלא מש מפי אלישע-'אחר', שיחק תפקיד 'תרבותי' באפיקורסות שלו. פילוסופיה הגותית מושפעת מפילוסופיית חיים...
התוִית 'חכמת יוונית' הטבעה ע"י חכמי הדורות גם על האמנות (פיסול, אמנות בשירות הכנסייה או המיתולוגיה, בשירות אי הצניעות). כמו כן, עולם השירה הקלילה, במיוחד שיש בה רמזים, שפת נסתר וכפל לשון, זכתה לתוית זו. (רש"י מנחות סד,ב: "חכמת יוונית - רמיזות". ובפירוש המשניות לרמב"ם סוף סוטה: "חכמת יוונית... הרמזים שבדיבור, דברים שאינם כפשוטם אלא יש להן ענין נסתר... והיה אצל היונים דברים מעין אלה מיוחדים אצל אומה זו שמשוחחים בהם מה שרוצים כעין רמזים וחידות"). תרבות לשונית זו אינה מצויה במחוזותינו וכבר העיר הרמב"ם שם: "ודבר זה אין לי ספק שנשתקע ולא נשאר ממנו בעולם היום לא מעט ולא הרבה". אולי 'זמר יווני', אשר 'אחר' שקע בו ולא מש מפיו, הוא צחצוחי לשון דו-משמעיים? רמיזות ליצרים אפלים העטופים במילים תמימות?
גם הספורט כתרבות גוף (בניגוד לבריאות הגוף) כונה במורשתנו 'תרבות יון'. חצי בקורת הוטחו כלפי מופעי ספורט תחרותיים, מלהיבי המון פאסיבי אך צרחני. הלפיד האולימפי מייצג תרבות זרה זו, ועדין מרכזו באתונה.
אלילות
אישית אינני מתעניין בתחרויות ספורט ובמופעי זמר, ואפילו לא בשידורי כוכב 'נולד' או 'הבא'. ואעפי"כ, למרות היותי 'מבחוץ', אני נוטל לעצמי את זכות הבעת עמדה כלפי האלילות הבל-תאומן הנרקמת בזירות אלו. מילא התלהבות של הזדהות תוך-כדי המופע - המתבטאת בנפנופי ידים בעוז וצרחות בוקעות-שמים - אפשר עוד להכיל (ויש אומרים: גם להבין), אבל הערצה עד כדי סגידה וכריעת ברך, התמכרות, התמסרות ואף גרוע מכך - זה נשמע באזניי טירוף אלילי. משהו פרוע, מעין המתואר בתורה בקשר למחולות ופרכוסים סביב עגל הזהב: "וירא משה את העם כי פרוע הוא... לשמצה (שמות לב,כה).
מה שמתרחש כיום, גם במחוזותינו, מעלה אסוציאציות של אלילות 'בעל פעור' - "שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו" (רש"י במדבר כה,ג). מפעור-פרוע זה קצרה הדרך לחטא ההיצמדות נטולת הבושה לבנות מדין, שהרי אלילות ומין פרוע מהלכים יחדו. ו'תרבות' יון תוכיח! והמיתולוגיה היוונית תוכיח! שהרי כולה אלילים מאונשים (=בצלם אנוש) כביכול, והמין חוגג...
"ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" - ציטטנו לעיל; קללה זו מופנית למבוגרים ולמוסדות החינוך ("שילמד לבנו"). עליהם רובצת האחריות!