אלקסה בתלת מימד - שלוש מחשבות בעקבות הסופה שפקדה אותנו

מים חמים ימתקו

מלבד התחושה כאילו מישהו דחף לנו בכוח כרטיס VIP לפסטיבל הקרח הארצי כולל סדנאות המחשה הזדהות: 'יום בחייה של קובית קרח', הסופה 'אלקסה' היא הרבה יותר מפתיתי שלג נמסים.

רק מי שנתקע מעל 12 שעות שלא לדבר על ארבעים ושמונה שעות ואף יותר בלי חשמל, מים חמים ובעצם כל קשר עם הציוויליזציה (מותו של האייפון הוריד רשמית את הדגל לחצי התורן) ידע לספר לכם כמה דברים על פסיכולוגיית ההערכה המחודשת של החיים.

כבר שנים שאנחנו מזניחים את מערכת היחסים שלנו עם דוד השמש, הפלורסנט וארון החשמל.

כפשוטו וכאנלוגיה לדברים החשובים באמת של החיים.

הם הרי לא הולכים לשום מקום. כמו ההורים שלנו. החברים הטובים ושאר הדברים שנתברכו בהם ומרוב הרגל בכלל שכחנו שהם בעצם יכולים להעלם לנו ככה פתאום.

אחרי הסופה שמעתי כמה אנשים שכל כך התרגשו לקראת האיחוד המחודש שלהם עם האמבטיה החמה עד שהם תארו את רגע חזרת החשמל כ'נס. אשכרה נס'. רק תנו להם מקלחת טובה והם הגיעו לפסגת האושר.

מעניין כמה זמן הערכת ה'נס' הזו תחזיק.

משחקי הרעב - גרסת הריאליטי

נזכרתי בכתבה שסיפרה על הדוד שבסך הכול רצה להחזיר את האחיין הקטן שלו לבית של ההורים שלו ופתאום משום מקום מצא את עצמו באמצע סרט אימה:

אחרי כמה דקות של נסיעה האוטו התחיל להיתקע בשלג של כביש 443. החום התחיל לברוח, האחיין הקטן התחיל להראות סימני מצוקה וחשש ממשי שייכנס להיפותרמיה והדוד התחיל להבין לאיפה הוא נכנס.

בטח לפני הנסיעה הודיע להורים של הפעוט: 'באמת אין על מה, שטויות, חצי שעה ואני אצלכם'.

אם יש דבר שהסערה הזו באה להזכיר לנו מלבד התזכורת שכנראה הסכם מוכנות תשתיות הכבישים של ישראל נחתם על...הקרח, היא ארעיותם של החיים וכמה אנחנו בעצם חסרי אונים למול כוחות גדולים וחזקים יותר מתחושת השליטה המזויפת שיש לנו כביכול על החיים.

מעבר להרי הקרח

עם פרוץ הסערה, הרשת התפוצצה בעשרות אלפי תמונות וסטטוסים על נפלאות הקרח האקזוטי. עד שהשלג המשיך להכות ולאט לאט ישראל התחלקה לאלו שנהנו ממזג האוויר האירופאי ולאלו שנכנסו בעל כרחם לפרק הבא של 'השרדות גירסת הריאליטי'. הגדילו לעשות אלו שהצהירו שהקריאה להקים וועדת חקירה על מחדלי הרשויות בגלל סופה שקוראת אחת למאה שנה היא מגוחכת:

הם ככל הנראה לא נתקעו בלי חשמל מים וחום מעל שבעים ושתיים שעות.

אחרי שהכנתי לעצמי שוקו חם, הצטיידתי בספר טוב ונכנסתי לפוך, נזכרתי בדוד החבר ההומלס שלי שגם ביום רגיל נלחם בכל פעם מחדש בכדי לשרוד עד ליום המחרת.

מעניין איך הוא ישרוד את גל הכפור הזה? חשבתי מתחת לפוך תוך כדי שאני מחייג אליו.

הקו צלצל. ברק מחשמל פילח את האוויר. רעם אדיר פוצץ את הלילה.

אבל דוד לא ענה.

להארות והזמנת שיחות לנוער מוזמנים לפנות לavinoam811@gmail.com