מכירים את האנשים האלה שתקועים בעבר, כאילו מחוגי הזמן שלהם עצרו מלכת מתישהו? כל דבר מזכיר להם משהו אחר, כל אירוע נקלט ביחס להיסטוריה הפרטית שלהם. לפעמים עם הרבה נוסטלגיה אל עבר מפואר שלא יחזור עוד ("אוי אשתי היקרה, המרק שלך מזכיר לי את מרק של אימא שלי. בעצם, אין על המרק של אימא שלי"). ולפעמים בהמון מרירות וכאב כלפי עבר טראומתי ("אתה מזכיר לי את אבא שלי - גם הוא לא אמר לי שהוא אהב אותי - אף פעם").
ומצד שני - מכירים את האנשים השקועים בעתיד? זה שיתחיל ללכת לחדר כושר אחרי שהוא יסיים את התואר, זו שתתחיל את הדיאטה אחרי החגים, המשפחה שתתחיל לחסוך אחרי הבר-מצווה של יוסף-הקטן-שלנו, או המבוגר שיתחיל ללמוד דף-יוימי אחרי הפנסיה.
המשותף לשתי הגישות האלה - זה שהן לא מאפשרות לנו לחיות את ההווה, מה שמתרחש כאן ועכשיו. הן מהוות בריחה מתמדת מהזמן הנוכחי.
כדאי מאוד לשים לב שה"עבריינים" וה"עתידיסטים" לא בורחים רק מההווה אלא גם -ובעיקר- ממה שטמון בחובו: היכולת שלנו להחליט ולקחת אחריות על החיים שלנו. כי ברור לכולנו (טוב, אמור להיות ברור לרובנו...): העבר איננו והעתיד טרם התהווה. וכשה"עכשיו" מאיים, אולי עדיף להימלט בעיר המקלט של העבר או העתיד. שני הזמנים האלה קיימים אך ורק בתודעה שלנו. וכמה נוח להפליג במחוזות הדמיון (מבחינת מדעי המוח, הזיכרונות והציפיות שלנו שוכנות במרכזים הקשורים לדמיון) כשאנחנו צריכים להחליט, לפעול, לעשות ובמילה אחת: לקחת אחריות באופן חופשי ומוחלט על המציאות.
מובן שאין כאן שום שלילה של החובה להפקת לקחים מהעבר או של חשיבות הצבת מטרות לעתיד. אבל עיקר משקל התודעה שלנו צריך להיות מופנה ומכוון, כמו שעון טוב, לרגע המתרחש עכשיו. הוא כולל בתוכו את כל הזמנים ואת כל האפשרויות.
על כן בא הפסוק הראשון בפרשתנו: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אתם לא עומדים אתמול וגם לא מחר. זה קורה כאן ועכשיו, גם אלפי שנים אחרי המעמד ההיסטורי המתואר בפסוק הנ"ל. כי התורה נצחית, והמסר שלה נצחי. אנחנו ניצבים לפני ה' היום ובכל יום. הרבה פסוקים מדגישים את חובת החוויה בהווה במילה "היום" ורש''י פירש פסוק מהפרשה האחרונה: הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם. שואל על כך השפת אמת (כי תבוא תרל"א): וכי יש כאן הטעיה או רמאות, כי באמת אנו לא חווים התחדשות? והוא עונה שה' בורא את העולם מחדש בכל רגע ולכן גם "בכוח האדם לחדש כל דבר". הווה אומר: חובה עלינו לחיות היום, עכשיו, ולקחת אחריות על העבר ועל העתיד שלנו, על החיים שלנו, מנקודת הזמן הנוכחי.
מוגש כחומר מחשבה למתפללים בראש השנה (שנקרא "היום"), כדי להפעיל אותנו בכל פעם שניפגש עם המילה "היום" (זוכרים? לא מעט פעמים...)
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות