הגמרא במסכת תענית (כג ע"א) מספרת על חוני המעגל שכל ימיו לא הצליח להבין את הפסוק: 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' תמה היה חוני וכי יש אדם שיכול לישון שינה רצופה של שבעים שנה?! (פסוק זה מוסב על גלות בבל שארכה שבעים שנה). יום אחד פגש חוני בדרכו אדם שנטע חרוב. שאלו חוני: כמה שנים יעברו עד שהעץ יניב פירות? ענה לו: שבעים שנה. שאלו שוב: האם ברור לך שתאריך ימים , שתזכה לאכול מעץ החרובים? אמר לו: אני הגעתי לעולם ומצאתי בו חרובים. כשם שאבותיי נטעו למעני חרובים, כך אטע גם אני לבניי. בתום השיחה ישב חוני לאכול פת לחם, ונפלה עליו שינה עמוקה. בשנתו, הקיפו אותו סלעים שהסתירו אותו מעין כל, וכך ישן במשך שבעים שנה. כשהקיץ משנתו, ראה את אותו אדם קוטף חרובים מהעץ. שאל אותו חוני: האם אתה הוא זה ששתלת? אמר לו: אני נכדו. מכך הסיק חוני שהוא ישן שבעים שנה. אח"כ ראה חוני את אתונו, שהעמידה צאצאי צאצאים גם היא. הלך חוני לביתו, ושאל אם בנו עדיין בחיים. אמרו לו: בנו איננו, אך בן בנו קיים. אמר להם: אני הוא חוני. כיוון שבני ביתו לא האמינו לדבריו, הלך חוני לבית המדרש, ושם שמע את התלמידים אומרים בהתרגשות, שהסוגיות שהם לומדים ברורות להם כמו בימיו של חוני המעגל, שהיה מגיע לבית המדרש ופותר את כל הקושיות שהיו לחכמים. אמר להם: אני הוא חוני. גם יושבי בית המדרש לא האמינו לחוני ולא כיבדו אותו כראוי. מרוב אכזבה וצער חלה חוני, ביקש על עצמו רחמים ומת.
מסיפור זה ניתן ללמוד על דרכו של חוני בחיים כאחד המצפה לתוצאות מיידיות, איש של כאן ועכשיו. יתכן ותכונה זו טבועה עמוק בנפשו מהיותו כבן המתחטא לפני אביו המבקש ודורש ירידת גשמים ואינו מוכן להמתין ולו זמן קצר. ספור זה משקף דמות שאינה מסוגלת לחלום ואינה יכולה להזדהות עם מפעלים שתוצאותיהן תהיינה בדורות הבאים. חוני אינו יכול להזדהות עם נוטע החרובים שכן לעולם לא יזכה ליהנות מפרותיו. לחוני נפתח חלונות הזדמנויות נדיר והוא מוצא את עצמו מטייל לאחר שבעים שנה בתבנית נוף סביבתו. שם הוא מגלה, שהמציאות מתקדמת והרכבת נוסעת ובאים חדשים ומחליפים ישנים. הנכד קוטף את פרות החרוב שניטע על ידי סבו. בבית המדרש ממשיכים ללמוד וזוכרים את תורתו של חוני אולם בינתיים נקלטו תלמידים חדשים, שאינם יכולים לזהות את חוני למרות, שהוא מבקר ונוכח בבית המדרש. באותו רגע שחלשה דעתו של חוני הזדקרו לנגד עיניו מעשיו של נוטע החרוב והצליח כעת להבין טוב יותר את מגמת נטיעת החרוב. הנטיעה במהותה היא נתינה לדורות הבאים וכפי שמובא במדרש תנחומא פרשת קדושים סימן ח:
כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים.
וברוח הדברים הללו מלמדנו הרב קוק זצ"ל פתגם ייחודי לכבוד חודש שבט: 'חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב'. ["מגד ירחים" (מאמרי ראי"ה ב)]
תחילתו של הפתגם דן בכל הנטיעות, שמקורן ברצון להיטיב לדורות הבאים. אמנם, ברוב הנטיעות אנו יכולים ליהנות מהפרות בעצמנו אבל ייעודם אף לדורות הבאים. לכן מוסיף הרב את החלק השני - 'המובלט בתוקפו בעץ החרוב' החרוב מסמל תרומה טוטאלית המוקדשת אך ורק לדורות הבאים, שכן הנוטע לא יזכה ליהנות כלל וכלל מהפירות.
לפני שנתיים נשרפו ונכחדו אלפי עצים ביערות הכרמל. שמא המסר בשריפה זו, שיש למנהיגים להשקיע מחשבה ומשאבים גם למפעלים ומשימות שלא בהכרח ייהנו מפירותיהן בעת כהונתם. השקעה באמצעי כיבוי או בהתפלת מים לא בהכרח מביאה לתוצאות מיידיות. פוליטיקאים נמנעים לקדם תשתיות שלא יזכו לראות ברכה במהלך הקדנציה שלהן. כיום לאחר הבחירות חשוב לכולנו לאמץ את הכיוון שיש להשקיע לטווח הרחוק. חודש שבט מסמל את סילוק האנוכיות ועידוד להקמת תשתיות לדורות הבאים. כיום אנו מיישמים את התיאוריה הזו במערך הפיננסי הפרטי שלנו ואנו משקיעים וחוסכים עבור הדורות הבאים. כל אחד מאתנו עוסק בחינוך ומשקיע זמן רב בטיפוח ילדיו ומשפחתו. אנו נדרשים להשקיע זמן רב למרות שאנו מודעים,שהתוצאות עלולות להגיע רק אם בכלל בטווח הרחוק. שנזכה לאמץ את נטיעת החרוב כדרך חיים גם במישור האישי ובמיוחד במישור הציבורי.
הכותב הינו יו“ר ארגון הרבנים ”בית הלל“.