השבת האחרונה שלי עברה דיי רגיל. הגעתי בערב שבת לבית כנסת, השעה הייתה כבר שעת חשכה . הרמתי את הסידור בידיי ובשיא המרץ עמדתי לתפילה. כן, זו הייתה תפילת מנחה.
בעודי נוטף זעה קלילה בשל הלכתי המהירה לבית הכנסת, הרגשתי שאינני יכול לסבול זאת!
לא בבית כנסת! שרקתי קלות לרמי (עוד ידיד טוב) שיכוון קצת את המזגן לכיווני.
אך רמי התעלם ממני לחלוטין בשל עיסוקו התמידי והחשוב כמחלק סוכריות לילדים.
אני מחפש קצת קור ואיך אומרים.. הסידור מתחיל כבר לדפדף מעצמו. לקראת "שים שלום" הרגשתי שחום גופי מתחיל להשתחזר ואינני זקוק כבר לעזרת המזגן. אין ספק שתפילתי נאמרה בכוונה אמיתית. אני יכול להרגיש שלם עם עצמי, דוגמתי האישית לבני הצעיר איננה מוטלת בספק.
לקראת "עושה שלום" החלו רגלי לנוע, הם יודעות שעוד מעט הם יוכלו לעשות את 3 הצעדים לאחור המבשרות את סיום התפילה.
התפילה הסתיימה, התחלתי להתקדם לעבר מקומי האמיתי. בדרך לא יכולתי להימנע מללחוץ את היד לרב משה שרק השבוע! נולדה לו נינה . שלישית! המשכתי לצעוד, מרחוק אני קולט אורח בלתי צפוי. הלא זה מנחם מנדל!! הוא שירת איתי חצי משירותי הצבאי ועבדנו באותה עבודה עד שנאלץ לעזוב לבלגיה בשל לחצי המשפחה. הפניתי פני מערבה וגופי הטתי גם כן, רגליי אצו רצו וממרחק שיח שאגתי : "מנננחםםם" .
הייתי כה נלהב שלא שמתי לב שרב אהרוני ומר שמואלי לחצו ידיי גם. מה שהתימר להיות כשיחה אישית פרטית שלי ושל מנחם נהפך להיות שיחת ועידה בלב בית הכנסת בזמן קבלת שבת.
לאחר חמש דקות של דיסקוסים ורכילויות מכל הבא ליד. שבתי למקומי(הפעם באמת שבתי).
הרגשתי שמחובת הנימוס לתת "שובס" לשכניי ולדרוש בשלומם. "אעשה את זה מהר" אמרתי לעצמי.
לקראת "ברכו" , אחז בידי בני הקטן, "אבא, אבא, לימדו אותנו בגן שלא מדברים עד אחרי שמונה עשרה". הייתי בשוק, האם בני מחנך אותי? ידעתי שהוא צודק אז שתקתי.
בעודי עוד המום מעצם ההערה זחל לו לאיטו בני מתחת לכיסא ויצא החוצה. יצא לשחק .. הוא גם דיבר בדרך החוצה. דיבר הרבה אפילו.
"אחח הילדים בדורינו היו שונים" לחשתי להמון הסובב והמקיף אותי שמחכה! בקוצר רוח לתגובתי.